מה את שותקת תגידי משהו פרק 29

"אתם המשפחה של יוסף אמילי? " שאל הרופא
"כן" עניתי מסתכלת בו ומחכה בקוצר רוח עם דמעות שעומדות בעיניים
"אני מצטער היא מתה באמת שניסינו כמיטב יכולתנו אך היא לא שרדה את הפגיעות הקשות" אמר הרופא בקול שקט.
השקט ששרר שם לאחר הבשורה היה אפשר לחותך בסכין הדמעות פרצו ולא הצלחתי לשמור אותם בפנים יותר.
כל הזמן הדהד לי בראש הצירוף מילים היא מתה היא מתה היא מתה היא מתה היא מתה שתי מילים קטנות עם משמעות ענקית.
נפלתי על הרצפה בוכה ליד דניאל
"היא מתה" מלמל דניאל והדמעות ירדו לו
"אמילי מתה" מלמלתי והדמעות ירדו לי מהעיניים כמו מפל.
אושר התקרב ישב לידי משך אותי אליו וחיבק אותי הוא לא אמר מילה ופשוט חיבק הסתכלתי ממסביבי וראיתי את דניאל בוכה אושר בוכה אמא של אמילי רותי בכתה אבל היה חסר לי מישהו תום לאן הוא הלך איפה הוא לעזעזל חיפשתי בכל מקום וראיתי אלונקה נוספת נכנסת לחדר ניתוח ועליה היה ילד שנראה מוכר ניגבתי את הדמעות ורצתי
"מי זה הילד שנכנס? " שאלתי את הרופא
"זה החבר של הילדה שנפטרה לא מזמן הוא האשים את עצמו בהכל הוא אמר שזה ממש לא מה שהיא חושבת וניסה להתאבד" אמר הרופא
"כשהוא יוצא מהניתוח תודיעו לנו בסדר? " שאלתי את הרופא
"בסדר" הוא ענה ונכנס לחדר ניתוח לאחר חצי שעה הרופא יצא
"הוא בסדר? " שאלתי את הרופא
"אני מצטער לבשר לך אך הוא מת" ענה הרופא הסתכלתי על אושר ודניאל ונשברתי בכיתי וגם הם איתי
'היא יודעת על פני היא רואה רייקנות….' הפלאפון שלי צלצל
"הלו" עניתי בקול שבור
"אור איפה את" שאל בלחץ אמיר
"בבית חולים" עניתי לו בקול שלא גובר על לחישה
"מה מה את עושה שם?! " שאל אמיר בלחץ
"הם מתו" אמרתי לו בוכה
"מי מתו ?" שאל אמיר
"אמילי ותום הם מתים! " אמרתי לו ובכיתי
"אור אל תזוזי לשום מקום שתי שניות אני בא לאסוף אותך" אמר אמיר וניתק.
"אני לא מאמינה שהם מתים" אמרתי לדניאל ואושר והם הנהנו ובכו איתי
"אור" צעק אמיר ורץ לחבק אותי ואני רק בכיתי יותר כשהוא בא
"בואי" הוא אמר ומשך אותי לג'יפ ונסענו הביתה ועליתי ישר לחדר שלי נשכבתי על המיטה בכיתי על היום הנאחס הזה אני לא מאמינה שהכל קרה ביום אחד בכיתי ונרדמתי כשאני בוכה.
~~~~~~~~~
"אור קומי ההלוויה עוד שעה" אמר אמיר ויצא מהחדר שלי. קמתי לבשתי טייץ שחור ארוך עם גופיה שחורה ונעלי ספורט שחורות אספתי את השיער לקוקו גבוהה שמתי משקפי שמש ויצאנו לבית קברות. כולם היו שם והלכו כשההלויה נגמרה ורק אני ודניאל נשארנו ביחד מסתכלים על הקברים של שניהם.
"באמת שאני לא אכעס אם תגידו לי שהכל מתיחה שאתם סתם צוחקים איתי רק קומו תחייכו תצחוקו אני לא רוצה לאבד אותכם אני אוהבת אתכם בבקשה תחזרו אני לא יכולה לחיות בלעדיכם" אמרתי וישבתי ליד הקבר ודניאל לידי
"זוכרת את היום הראשון של כיתה א שהחזקנו יד ביד שלושתינו ביחד והבטחנו שאף פעם לא ניפרד?! אבל עכשיו זה רק נראה כמו זיכרון רחוק איפה את?! את הבטחת לנו שאת לא תיפרדי מאיתנו את היית איתנו באותו יום הבטחות לא מפירים! " אמר דניאל
"זה כזה לא פייר איך עכשיו אני אשרוד את השנתיים האחרונות של תיכון בלעדייך ? איך?! איך אפשר להמשיך בחיים כשאני יודעת שהחברה הכי טובה שלי לא איתי! הייתי עושה הכל בשביל שזה לא יקרה! בבקשה אמילי תחזרי אלינו אני מתחננת אלייך בבקשה! " אמרתי
"זוכרת את היום ההוא שבאתי אלייך ועשינו שיחה מלב אל לב ודיברנו על העתיד וכל החלומות שלנו. אמרת שאת רוצה לסיים בית ספר להתגייס לצבא ולעשות טיול בדרום אפריקה את חלמת איך החתונה שלך תיראה כמה ילדים יהיו לך אבל לחשוב על זה עכשיו זה כל כך אירוני איפה את היום ואיפה היית פעם" אמר דניאל
"זוכר את היום שנפגשנו שבטעות ניתקעתי בך וככה מתחיל כל סיפור אהבה אבל הסיפור אהבה שלך בכלל היה עם החברה הכי טובה שלי" אמרתי
"זוכרים כמה כיף היינו עושים ביחד את הדאחקות שהיינו מעבירים ביחד אני רוצה לחזור לימים האלה! אני לא מאמין שאנחנו נגדל ואתם תשארו עכשיו לתמיד בני 15! אני לא מאמין שרק אנחנו נזכור אתכם וכל השאר ימשיכו בחייהם כאילו כלום אני לא מאמין שהשמש תמשיך לזרוח כאילו כלום לא קרה " אמר דניאל
"אוף דניאל אני לא רוצה לדבר לקברים שלהם לא רוצה לדבר לתמונות שלהם אני רוצה לדבר איתם פנים אל פנים! " אמרתי לדניאל
"אין לך מושג מה הייתי עושה בשביל לשנות את זה אין לך מושג מה הייתי עושה בשביל ששום דבר מזה לא היה קורה" אמר דניאל
"דני אני מתגעגעת אליהם כל כך! " אמרתי וחיבקתי אותו
"גם אני" הוא אמר ובכינו.
חזרתי הביתה עליתי לחדר שלי נשכבתי על המיטה ושוב שובל דמעות החל לרדת על שובל הדמעות היבש הקודם נזכרתי בתקופה שלי איתם עם כל אחד מהם על מהרגעים השמחים שלנו ביחד והעצובים אני לא רוצה שהם יארו רק זיכרון אני רוצה אותם חיים!