מה אני עושה פה בלעדיך? – פרק 36

ליאם גלגל את עיניו באנחה: "זו חובה! תפסיקו להתבכיין, זה בדיוק שתי שניות.".
"טוב…" נכנעו הארי וג'סטין, והתחילו להתקרב זה אל זה.
"ליאם, מה אתה עושה לחבר שלי?…" התרגזתי עליו.
"מי שנותן לי חובה! אני רוצה שהחובה תהיה להתנשק עם ג'סטין!" אמר נייל, בזמן שזאין ולואי (שאוהבים את הארי) החלו להתעצב.
אך כאשר שפתיהם נגעו זו בזו, נראה הבזק אור מבין העצים.
"מצלמות! הפאפארצי! פלאק!" אמרנו כולנו בו בזמן חוץ מהארי וג'סטין שהתנתקו במהירות זה מזה.
"ג'סטין ההומו, ג'סטין ההומו!" אמר זאין בילדותיות בעודו חורץ לשון לעבר ג'סטין.
"לא עכשיו, זאין!" התרגזתי על זאין לאחר שהבחנתי במבטו הנבוך של ג'סטין.
"אנחנו כל הזמן מתנשקים בנינו, אל תיקח את זה קשה." אמר לו נייל, "נייל! אני לא אתם! אני לא הומו כמותכם!" התעצבן עליו ג'סטין ורץ אל מכוניתו.
"ג'סטין חכה לי!" קראתי לעברו.
שנינו נכנסנו לאוטו של ג'סטין, כאשר האוטו של הארי, לואי, נייל, רינת וזאין מאחורינו.
לין וליאם נשארו במלון.
התחלנו לרדוף אחר הרכב של הפאפארצי על מנת לקחת מהם את התמונות.
ישבתי ליד ג'סטין בזמן שנהג, לא היה לי נעים לראות אותו כל כך לחוץ.
כל כך כועס.
כל כך מבולבל.
רציתי לעודד אותו, איכשהו, אבל מצד שני הוא היה דרוך להשיג את התמונות הללו בכל מחיר, ולא רציתי לעשות את המצב גרוע יותר.
במהלך הנסיעה השתחררה שתיקה מביכה בנינו, מלווה בפרצופים חמוצים מצד ג'סטין לעבר רכבי הפאפארצי ומלמול קללות גסות.
"הם לא שומעים אותך ולא נעלבים ממך, אז מה זה עוזר לך לקלל?" תהיתי.
"זה גורם לי להרגיש יותר טוב." ג'סטין השיב בפשטות, "אני מתנצל מראש, אני פשוט חייב 'להתפרק'." הוסיף.
טוב, אני חייבת להודות, כל העניין הזה לגמרי מצחיק.
מעניין איך יחברו את השמות של ג'סטין והארי…
"ג'סרי… סטייבר… האטין… ביילס…" ניסיתי לחבר את שמותיהם ושמות משפחותיהם, לצערי, אמרתי זאת בקול רם, שכחתי לגמרי שג'סטין לידי והוא הבין את הבדיחה.
"זה ממש לא מצחיק." אמר ברצינות.
"קשה לי להאמין שזה לא יגיע לעיתון, תתחיל להתרגל לזה מעכשיו." אמרתי בעוקצניות ומיד התחרטתי על מילותיי.
"ממש עוזרת…" מלמל ג'סטין בציניות.
"אני מציעה שתתחיל לחשוב על תירוצים ועל הסברים לתקשורת על התמונות הללו." אמרתי שוב, בעוקצניות, זה פשוט יצא ככה, לא התכוונתי "לעקוץ" אותו.
"לא אכפת לי מה השונאים שלי יחשבו על התמונות הללו, הם שונאים אותי בכל מקרה, מה שמטריד אותי זה מה המעריצים שלי יחשבו על זה… או אפילו יותר גרוע… מה אמא שלי תחשוב על זה?!" ג'סטין שוב החל להיכנס ללחץ.
"אל תהיה כל כך פרנואיד," אמרתי באדישות, "כרגע יש לנו יתרון עליהם, אנחנו בשני רכבים ואילו הם ברכב אחד, בעזרת הרכב השני נלכוד אותם." המשכתי את דבריי.
ג'סטין הסתכל עליי במבט כעוס: "ורק עכשיו את נזכרת להגיד את זה?!" התעצבן.
"תירגע, זו לא אשמתי שלא סיימת כיתה ח'." ניסיתי לגונן על עצמי.
"כן סיימתי כיתה ח'." הוא אמר וחרץ לי לשון, מאוד בוגר מצידו.
"בחייך, אתה בקושי יודע לפתור משוואה עם נעלם אחד באלגברה." עקצתי אותו.
הוא הרים גבה (תוך כדי נסיעה, כמובן) ושאל: "ואיך עכשיו השיחה שלנו מדרדרת למתמטיקה?".
"יש לך שיר, Common Denominator (מכנה משותף)…" אמרתי מצחקקת.
"לא אני כתבתי את השיר." הוא אמר בטון רציני שכזה.
המשכתי לצחוק.
"אמרתי לך שלא אני כתבתי את השיר!" רטן.
"אל תהיה כזה רציני, איך זה הולך? 'אני לא רוצה לחזור, רק כדי להיות חצי מהמשוואה… האם את מבינה מה אני אומר?…'" ניסיתי לשיר את השיר בזמן שהוא הניח את ידו על מצחו כאות לייאוש.
"החלק בו אתה אומר: 'האם את מבינה מה אני אומר?', נראה לי שהבחורה ששרת לה את זה מבינה מה אתה אומר יותר טוב ממך…" הסברתי צוחקת.
הוא לא צחק.
"תודה שזה היה טוב! זו הייתה בדיחה מצחיקה!" אמרתי ודחפתי אותו דחיפה קטנה בכתף.
"זה לא מצחיק כשזה על חשבוני." סינן.
"טוב… בסדר… סליחה." אמרתי לו בשקט.
ג'סטין חייך, "סלחתי," אמר, "עכשיו דברי עם בן הזוג שלי ותגידי לו שיבוא מהצד השני של הכביש.".
"אירוניה." מלמלתי והקשתי את ספרות מספר הפלאפון של הארי בטלפון שיש לג'סטין באוטו.
"הלו?" השיב הארי, "תקשיב הארי, תעשה פרסה ותבוא אל מול הרכב של הצלמים, נקיף אותו." נתתי לו פקודות כאילו שאני איזה מפקדת.
זו הרגשה טובה.
"בסדר." אישר הארי, "אם אתה כבר עושה פרסה, יש שם מקדולנד'ס, תביא לי ארוחה." אמר ג'סטין בציניות.
הסתכלתי על ג'סטין באופן מוזר.
"מה? רק לך מותר לספר בדיחות?" ג'סטין שאל בחיוך.
טוב, החיוך העיד על כך שהרגשתו משתפרת.
ובאמת, רינת, הארי והשאר נסעו אל מול רכב הפאפארצי.
הכרחנו אותם להחזיר את התמונות, בהתחלה הם סרבו בתוקף, אבל לאחר מכן הסכימו במפתיע.
עזבנו אותם.
"אז… הארי? קנית לי ארוחה?…" שאל ג'סטין את הארי באופן מאוד לא קשור.
"אתה ודאי מתלוצץ." אמרתי לג'סטין בעודי משלבת את ידיי.
הוא חייך, "אני רעב, רוצים למקדולנד'ס?" שאל.
כולם הנהנו לאישור.
אז הלכנו לאכול ארוחה במקדולנד'ס.
במהלך הארוחה נייל הרחיק מרינת כל שקית קטשופ אפשרית, הוא פחד שהיא שוב תשפריץ עליו קטשופ, כמו בחיים בהוליווד, זוכרים?
"נייל, עכשיו ברצינות, אני צריכה קטשופ לצ'יפס!" היא התעצבנה עליו.
"לא תקבלי! תאכלי צ'יפס בלי קטשופ!" אמר לה נייל בטון אבהי.
"למה מי אתה שתגיד לי איך לאכול?!" היא הרימה את טונה עליו.
"החבר שלך!" אמר לה נייל, או באנגלית – Your boyfriend.
המילה "Boyfriend" היא במקרה גם השם של אחד השירים של ג'סטין, מאלבומו, Believe.
"מישהו אמר 'Boyfriend'?!" ג'סטין קפץ מיד.
אני ישבתי ליד ג'סטין, אך מול הארי.
הארי הזמין המבורגר, הייתם צריכים לראות את הגובה של ההמבורגר, הוא היה ענק!
כאשר הוא לקח ביס, ההמבורגר השפריץ על החולצה שלי כמה עליי חסה וחתיכות עגבנייה מלאות בחרדל ותבלינים נוספים.
"הארי! החולצה שלי!!!" התעצבנתי עליו, "סליחה," אמר בפה מלא, "אקנה לך חדשה.".
זאין הסתכל לו במראה וסידר את שיערו, לאחר מכן הוא גילה שחסר לו מעט ג'ל בשיער.
מיד הוא הסתכל על ג'סטין – ששם ג'ל כל הזמן.
"ג'סטין… כבר אמרתי לך שאתה נראה ממש טוב היום?…" זאין החל להתחנף לג'סטין.
הוא הביט בו בהרמת גבה ואמר: "זאין, אני לא הולך לנשק אותך.".
"לנשק?" התפלא זאין, "לא, הסר דאגה מלבך… יש לך במקרה ג'ל כאן?" התמקד.
"כן," השיב ג'סטין, "על השיער שלי!".
באותן השניות הארי בלע את הביס שלקח, אז הוא אמר לזאין: "אתה חתיך, אתה לא זקוק לג'ל כדי להראות כמו זכר, אתה נראה כמו זכר גם בלי זה.".
"זהו הארי! אתה כל כך מת!!!" התעצבן ג'סטין אך תפסתי בידיו, שלא יעשה דברים שיתחרט עליהם אחר כך.
"תני לי לזוז!" ג'סטין ניסה להשתחרר ממני, "לא ג'סטין, ילד רע! ילד רע!" אמרתי לו בטון אימהי, כבר הזכרתי שאני אוהבת להיות אמא ביבר?
"אבל אני לא מבין, למה את לא אומרת לו שהוא מתנהג לא בסדר?" הוא החל לקטר.
"טוב." נכנעתי ופניתי אל הארי: "הארי, תפסיק להעליב את ג'סטין." לאחר מכן פניתי אל ג'סטין: "מרוצה עכשיו?" שאלתי.
"כן." אישר ג'סטין.
אז הבטתי ברינת שטבלה כל צ'יפס בקטשופ בזהירות בזמן שנייל הסתכל עליה במבט מזהיר, שלא תעז להשפריץ עליו.
מצידי השני ישב זאין, לואי היה שקט במהלך כל "שיחות הנפש" שלנו בארוחה.
לא עבר הרבה זמן, וכבר כמה מעריצים התקרבו אלינו.
"OMG!" נשמעו צרחות, "אפשר חתימה מכם?" שאלה ילדה אחת חמודה, בת 12, בלונדינית עם עיניים חומות בהירות.
"כמובן." אמר ג'סטין בנחמדות ובחיוך חינני.
"לא, לא התכוונתי אליך, התכוונתי לוואן דיירקשן." אמרה הילדה.
חיוכו מיד נמחק, "מעליב…" מלמל.
"היכן ליאם?" תהתה ילדה אחרת.
"החלפנו אותו בג'סטין." לואי ניסה להיות מצחיק.
"מאיפה הבאת את ז-" ג'סטין החל לומר אך דרכתי על רגלו, "תזרום, ראש קסדה לשעבר." סיננתי.
"כן!" אמר נייל באושר, "ג'סטין בוואן דיירקשן! אבל אני גם מתגעגע לליאם." הודה.
אז הילדות החלו להיות עצובות, "למה החלפתם את ליאם?! למה?!" הן כמעט בכו.
"אני הרבה יותר טוב מכל החנונים האלה יחד." ג'סטין אמר זאת, אך רק בגלל שנעלב מהן.
"היית מת." אמרה הבלונדינית, כאילו שהיא מכירה אותו שנים.
"או.קי, סתם עבדנו עליכם, החגיגה נגמרה." רינת הפסיקה את המשחק המטופש, "לא היה מקום באוטו של וואן דיירקשן אז ליאם לא בא." הסבירה.
הן מיד נשמו לרווחה.
לאחר שקיבלו את חתימותיהן, חזרנו למלון.
כל אחד לחדרו, אימו של ג'סטין חיכתה לנו בחדרינו (בחדר שלי ושל ג'סטין), "איפה הילד היפה שלי?!" היא מיד חיבקה אותו.
"אמא…" אמר ג'סטין במבוכה.
הלכנו לישון. באמצע הלילה נשמעו נקישות על הדלת.
אני וג'סטין היינו חצי ערים, "ג'סטין… תפתח…" אמרתי לו, "לא… תפתחי את…" הוא התנגד.
"אני עייפה, תתחשב בי…" אמרתי באדישות, "כאילו שאת מתחשבת בי." הוא אמר בישנוניות והתהפך לצד השני.
נכנעתי, קמתי ופתחתי את הדלת בשקט, אך הופתעתי לגלות שלא היה אף אחד בצידה האחר של הדלת.
רק מכתב קטן הונח, כאשר כתוב עליו משהו באנגלית משונה, טוב, אולי זו צרפתית.
הרמתי את המכתב, והתקרבתי אל ג'סטין איתו.