מה אני עושה פה בלעדיך? – פרק 30

"אני לא כועס, ואחת הסיבות שבגללן אני לא כועס, זו השאלה ששאלת אותי שנייה לפני שנפרדת ממני." הוא אמר לי במסתוריות.
"איזה?" תהיתי.
"האם אני מוכן לפגוע בך על מנת הטוב ביותר עבורך?" הוא אמר את זה בנימת שאלה.
"אתה מוכן?…" שאלתי חוששת.
"לפגוע, טוב ביותר, אלו שני ניגודים… אבל אלו ניגודים שיכולים להיות אותו הדבר, כי מדובר בנקודת מבט של שני אנשים שונים.
את ידעת מה יקרה, אני לא.
אני חשבתי שאפגע, לא ידעתי שלמעשה יהיה טוב יותר.
אז האם אני מסכים 'לפגוע' בך על מנת הטוב ביותר עבורך? ובכן, כן." אמר.
"ממש קצר וקולע, שייקספיר." אמרתי מגלגלת את עיניי.
"אני מייבש אותך כדי שתהיי רעבה לחדר האוכל." הוא אמר וקרץ.
"קדימה אלברט איינשטיין, לגמרי הצלחת, אני גוועת!" אמרתי לו ותפסתי בידו מושכת אותו לכיוון היציאה.
"אין סיבה שתכני אותי בשמות של אנשים מפורסמים, אני מפורסם מאוד גם ככה." המשיך להתחכם כהרגלו.
אני מניחה שכך נגמרה הפרשה.
"בסדר, ביבר." אמרתי בעודי מזמינה מעלית.
"עכשיו את נשמעת כמו אחותי… היא תמיד קוראת לי ביבר…" הוא אמר נשען על דופן המעלית ומביט אל התקרה.
זהו זה!
"ג'סטין, יש לי עוד רעיון לשיר לאלבום שלך!" אמרתי לו בשמחה, "תכתוב משהו על המשפחה שלך, המעריצים שלך, וגם הוריך, יעריכו את זה מאוד…" אמרתי, הוא הביט בי וחייך, נעץ בי מבטים עם עיניים מבריקות.
"למה אתה מסתכל עליי ככה? זה מוזר…" תהיתי, הוא לא ענה, אבל שמתי לב שחיוכו נמחק לאט.
"עכשיו זה מתחיל להיות מפחיד…" מלמלתי, הוא התקרב אליי, "אני פשוט מפחד לאבד אותך…" אמר ונישק אותי.
הבעיה ש… המעלית בדיוק נפתחה, הייתה שם משפחה של אב, אם, צעירה בת 10 ופעוט.
הורי הילדים מיד כיסו לילדים את פניהם, "תתביישו לכם!" אמרה לנו האם.
הסמקנו שנינו…
"סליחה…" מלמלנו נבוכים ונכנסנו למעלית.
למחרת, לג'סטין ולסקוטר הייתה "פגישה" בחדרנו, ג'סטין הסתכל על סקוטר במבט דוקרני.
"אני לא מאמין שעשית את זה…" מלמל ג'סטין.
"בחור צעיר, אם ההר לא יבוא אל מוחמד אז מוחמד יבוא אל ההר." אמר לו סקוטר.
"זה מה שזאין תמיד אומר…" מלמל ג'סטין.
הרגשתי לא נעים להיות בחדר כאשר הם מנהלים שיחה.
למרות שהם התעקשו שאשאר.
"מה שאני מנסה לומר זה שאם ההשראה לא תבוא אליך, אתה תבוא אל ההשראה." אמר סקוטר.
חייבת להודות, זה נשמע חכם.
"אבל זה אכזרי! ואני אוהב את זה…" אמר ג'סטין מחייך.
אז כך נסגר הסיפור, האומנם?
בבריטניה נשארנו הכי הרבה זמנן, ג'סטין והבנים הספיקו להופיע, ואפילו להקליט עוד שני שירים נוספים לאלבומם המשותף.
המדינה הבאה בתור – צרפת.
הגענו לצרפת, תראו, בישראל? מדברים עברית, אני מבינה.
באנגליה? מדברים אנגלית, אני מבינה.
בצרפת? מדברים צרפתית, מה זו השפה הזו?! אני לא מבינה שום מילה חוץ מ- "בונז'ור".
טוב, לפחות ג'סטין מבין את הדבר הזה, ואני לא בטוחה לגבי וואן דירקשן…
בכל אופן, לאחר שהמטוס נחת, לקחנו את מזוודותינו והכול, גילנו שההורים של נייל חיכו בנמל התעופה.
"אמא! אבא!" קרא נייל מאושר וחיבק אותם.
היו גם שני פעוטים בעגלה, בן ובת.
"אלה האחים שלך?" שאלתי.
"לא, אלו בני דודי, אלנה ופיטר." הסביר לי נייל.
הם היו ילדים כבני שנתיים, או שנה, בלונדינים וחמודים, בלונד טבעי.
נכנסנו למלון בצרפת, אז הפעם החדרים התחלקו שונה:
חדר 1 – משפחתו של נייל.
חדר 2 – הארי, ליאם ולואי.
חדר 3 – נייל ורינת.
חדר 4 – לין וזאין.
חדר 5 – סקוטר ושאר צוות ההפקה, זה כולל גם בחורה בלונדינית שע"פ הידוע לי, היא קשורה לקולו של ג'סטין…
חדר 6 – אני וג'סטין.
ג'סטין התעקש על כך שהוא רוצה להיות החדר השישי, הוא טען שזה "מספר המזל" שלו.
ג'סטין, ג'סטין, ג'סטין…
לאחר שפרקנו את המזוודות בחדרינו במלון, הארי, ליאם ולואי ירדו ללבי עם כובעי ברט.
גיליתי את זה כאשר ירדתי ללובי בטעות, חשבתי שאני בכיוון לבריכה.
"בנים…" מלמלתי נבוכה.
"מה קרה? איפה ג'סטין? את בלי ג'סטין?! זה לא הגיוני, קדימה זוג יונים." אמר לואי מצחקק.
"הוא פגש איזה חבר." אמרתי להם משלבת את ידי.
"שלא יבגוד בך." קרץ לי הארי.
"ג'סטין ממש לא בקטע של בנים!!!" התעצבנתי על הארי.
ליאם גיחך, "אין לדעת." אמר ונתן כיף להארי.
גלגלתי את עיניי, אז נייל ורינת יצאו מהבריכה ועברו בלובי בדרכם לחדר.
"למה יצאתם?" שאלתי אותם תוהה.
"מסתבר שאפילו ילדים בני 5 מכירים את נייל…" אמרה רינת באכזבה, "הם לא הניחו לנו לרגע…" חיזק את דבריה נייל.
"מזל שאף אחד לא מכיר את ג'סטין." אמרתי רגועה.
אז כולם התחילו לצחוק, "את ה-בליברית הכי לא בליברית שאני מכיר." אמר לי לואי.
"ילדה בת 3 בכתה שהיא עצובה כי היא לא יכולה להיות חברה של ג'סטין, וכשהיא פגשה את ג'סטין היא כמעט התעלפה." הארי הסביר.
גלגלתי את עיניי, שוב, "בסדר, אבל… עדיין… הם זוכרים את ג'סטין בתור נער צעיר עם תסרוקת קסדה, ג'סטין כבר לא נראה ככה." אמרתי להם בביטחון.
"המראה החדש שלו עכשיו כבר ידוע לכולם." ליאם ניסה להתחכם.
ג'סטין ירד ללובי והתיישב על הספה בלי להגיד "שלום", הוא לקח את כוס המים מלאת קוביות הקרח של לואי והניח על מצחו.
הסתכלנו עליו מופתעים מהתנהגותו.
"על מה דיברתם עד עכשיו?…" הוא שאל נבוך.
"עלייך." אמר נייל בפשטות.
"כמובן…" ג'סטין גלגל את עיניו.
"למה לכל הרוחות שמת כוס מים עם קוביות קרח על המצח?…" שאלתי את ג'סטין ומשכתי ממנו את הכוס.