מה אני עושה פה בלעדיך? – פרק 3 – Don't jump the gun, Justin

שמעתי את צעדיה של קורן, כנראה שהיא באה על מנת לבשר לי את הבשורה.
לא יכולתי לתת לה לראות אותי ככה, קמתי ממקומי ונכנסתי לשירותים של המטוס.
הסתגרתי באחד התאים.
שם ישבתי על האסלה הסגורה ובכיתי, לבד.

לאחר מספר דקות של התפרקות, ניגשתי אל הכיור ושטפתי את פניי.
כאשר הדמעות והעצב כבר לא נראו על פניי, יצאתי משם.
התקדמתי לעבר הארי ונייל שכבר הספיקו להתעורר, קורן חיכתה נשענת על המושב של נייל, במסדרון המטוס.
ככל שצעדתי יותר לכיוונה של קורן, כך ליבי פעם לאט יותר, צעד-צעד, פסיעה-פסיעה.
"ג'סי…" קראה לעברי קורן.
לקחתי נשימה עמוקה ונעמדתי מולה.
"מה?" שאלתי.
היא ליטפה את הלחי הימנית שלי בעודה אומרת: "נסיך שלי, תודה לך על הכל, אני אוהבת אותך, ותמיד אוהב, אבל…" היא הפסיקה לדבר ונעצה מבט בנייל והארי שהביטו בנו כאילו שנחתנו מהירח.
"אבל מה?…" שאלתי ב"תמימות".
"אבל… אל תיפגע אבל אני חושבת שכדאי שניפרד… אני רוצה שנישאר ידידים, בסדר?" היא שאלה.
באותם הרגעים שהיא אמרה לי את זה, הארי ונייל פערו פה…
נעצתי מבט ברצפת המטוס, "אם זה מה שאת רואה לנכון לעשות…" מלמלתי בעצב.
לא נתתי לדמעותיי לזלוג.
לא שוב.
"אני ממש מצטערת, ג'סטין…" היא אמרה וחיבקה אותי.
לא ממש הגבתי, המשכתי לנעוץ את מבטי ברצפה.
"ג'סטין?" שאלה קורן.
לא עניתי, לא השבתי, רק הבטתי אל הרצפה.
הארי קם ממקומו, ליאם שהיה ער קם ממקומו גם הוא, וכמו כן נייל.
הם התקרבו אליי, "ג'סטין, הכל בסדר?" שאלו.
"כן… אני בסדר…" שיקרתי.
"למדתי להכיר אותך…" אמר הארי ותפס בידי, "בוא…" המשיך ורמז לי לבוא איתו.
"ג'סטין, אני מצטערת, ג'סטין! אל תיקח את זה קשה! אני אוהבת אותך!" קראה לעברי קורן.
"הוא יירגע…" הרגיע אותה ליאם, לאחר מכן הוא ונייל באו אחריי ואחרי הארי.
הלכנו למקומות הריקים במחלקה, ישבתי על אחד הכיסאות כאשר מצד אחד הארי, מהצד השני נייל ומולנו ליאם עומד.
"מה כבר עוללת?…" שאל אותי ליאם.
"כלום," אמרתי בשקט, "בסך הכל התעוררתי מתחת לנייל והארי, וראיתי שקורן מדברת עם נער ששמו אוסטין…" סיפרתי להם.
"ו… למה היא נפרדה ממך?" שאל הארי.
"לא יודע, אני מניח שהיא… התאהבה בו…" הסברתי מה אני חושב.
הם הביטו בי בעצב, "אל תהיה עצוב בגלל זה, יש לך אותנו." אמר נייל עם ברק בעיניים.
חיוך קטן עלה על פניי, "אתה צודק, נייל, תודה לכם." אמרתי להם וחיבקתי את שלושתם (ליאם, נייל והארי).
"ויש לי עוד משהו שיכול לשמח אותך, זה נקרא: 'נקמה'." אמר הארי עם מבט ממזרי.
"מה עשיתי לך?" שאלתי בשקט.
"לא! לא נקמה בך," הסביר הארי, "נקמה בלואי, עכשיו תורי לצייר לו שפם בזמן השינה.".
"אני חייב לראות את זה, אחי." אמר ליאם, "גם אני." אישר נייל, "וגם אני בפנים." הסכמתי.
איכשהו מצאנו עיפרון שחור, והארי החל לצייר שפם צרפתי על פניו של לואי.
ונייל כרגיל – נהיה אדום מצחוק.
אוסטין הביט בנו, "מה אתם עושים?" הוא שאל, נראה שגם הוא רצה להצטרף ל"חבורה".
לא, לא, לא ו- לא.
זה לא יצליח לו.
פשוט לא יצליח.
ליאם, נייל, הארי ואני הבטנו בו במבט קר.
"מה הבעיה שלכם?" שאל אוסטין כתגובה למבטינו הקרירים.
"אני אסביר לך טוב מאוד מה הבעיה שלי!" אמרתי מתקרב אליו, רציתי לתת לו איזה אגרוף לפרצוף העקום שלו, אבל ליאם תפס ביד שלי בשנייה האחרונה.
"עזוב אותי!" כעסתי על ליאם, מנסה להשתחרר מאחיזתו.
"לא, כשתירגע אני אשחרר אותך." הסביר ליאם ברוגע.
"ג'סטין!" רטנה עליי קורן, "דיי כבר! תתייחס יפה אל אוסטין! אולי תהיו חברים טובים בסופו של דבר!".
לקחתי נשימה עמוקה, לאחר פניתי אל אוסטין: "לא נמאס לך? גנבת לי את השם… הבלגתי, גנבת לי את סגנון הלבוש… הבלגתי, גנבת לי את התסרוקת שפעם הייתה לי… הבלגתי, הפכת להיות זמר כמוני… הבלגתי, עכשיו אתה גונב לי גם את החברה? לא נמאס לך?" שאלתי אותו כאשר עיניי נצצו מהדמעות שהצטברו בהן.
באותם הרגעים ליאם עזב את ידיי.
"ג'סטין…" מלמלה קורן בשקט.
אוסטין שתק למספר רגעים, שלי, הרגישו כמו שנה.
לאחר מכן הוא עמד ואמר לי בטון מעט תקיף אך בשקט: "היא אוהבת אותי עכשיו, תקבל את זה כמו גבר ופשוט תפסיק להיות כזה ילדותי – תתבגר ותתגבר!".