מה אני עושה פה בלעדיך? – פרק 29 – מוכן לפגוע בי?

~חזרה אל נקודת מבטה של מיילי~
ישבתי ואכלתי ארטיק לצד ליאם ולואי.
נייל, זאין ולין שיחקו תופסת, ולאחר מספר דקות מותחות רינת והארי חזרו.
זרקתי את הארטיק על הרצפה ורצתי אליהם, "מה קרה? מה עם ג'סטין?!" שאלתי אותם.
"מרגיש כמו שיעור תנ"ך, סיפור המרגלים, יהושע, יריחו עיר מבוצרת! אך לצד החומה גרה אישה בשם רחב שעזרה לנו…" אמר הארי.
"תדבר פחות, תתכוון יותר." אמרתי להארי.
"ג'סטין ממש עצוב…" סיפרה לי רינת, "הארי הצליח לשנות את נושא השיחה למספר דקות, למתמטיקה, אבל… ג'סטין עדיין… רוצה אותך…".
"מסכן קטן וחמוד שלי…" מלמלתי בעצב, "את השיר, הוא יכתוב?" שאלתי בצורה מסורבלת.
"אני מניח שכן." אמר הארי, "הצעתי לו על מנת להשתחרר," הוסיף והמשיך: "אם לא תשלימו היום, את יכולה לחזור לחדר של שלי ושל לואי? אני מתגעגע…".
"הארי…" אמרתי לו מחייכת.
תפסתי בידו ובידה של רינת ורצנו לכיוון סקוטר.
"ג'סטין פגוע, וייתכן שיכתוב שיר, עכשיו אני יכולה לחזור אליו? הוא לגמרי שבור…" אמרתי לסקוטר במהירות.
הוא הביט בי כאילו שלא הקשיב, ואז הביט בהארי, "אולי אתה ומיילי תתנשקו?" הוא שאל את הארי.
"מה?!" שאלנו אני והארי מופתעים ואמרנו בו זמנית:
– הארי: "כן!!!".
– אני: "לא!!!".
"אתה מנסה להרוג את ג'סטין או משהו?!" שאלה אותו רינת, "סתם צחקתי." אמר סקוטר.
עלינו לחדרים והתחלנו להתארגן לארוחת הערב.
התארגנתי בחדר האמבטיה של החדר של לואי והארי.
לאחר שהתלבשתי, התאפרתי והסתרקתי, יצאתי מחדר האמבטיה, הארי שעדיין לא הצליח לקשור את העניבה הביט בי בפה פעור.
"אני אעזור לך." אמרתי לו וקשרתי את עניבתו.
יצאנו מהחדרים, "איפה ג'סטין?" שאלתי את נייל ורינת כאשר הבחנתי שהוא איננו.
"מיילי, הוא עוד מעט יבוא, אבל הוא כבר כתב שני שירים, מצאתי אותם בלי שהוא ידע והם טובים! תדברי איתו!" לחשה לי רינת.
"תודה…" אמרתי לה מחייכת, נכנסתי אל החדר של ג'סטין, נייל ורינת.
הם ירדו לחדר האוכל, פתחתי את הדלת בעדינות, ג'סטין בדיוק התבשם.
"היי." אמר כאשר הבחין בי.
"היי." החזרתי לו מעט נבוכה.
הוא הסתכל סביב ואז אמר לי: "רינת לא בחדר.", כנראה הוא חשב שאני מחפשת את רינת.
"אני דווקא באתי בשבילך." אמרתי לו.
"בשבילי?…" הוא תהה והניח את הבושם על המדף, לאחר מכן התקרב כמה צעדים בודדים לעברי במעט חשש.
"היום היה יום ארוך, עבור שנינו, אני באמת מצטערת…" אמרתי לו בשקט, מעט נבוכה.
"למה את מתכוונת?" הוא המשיך לתהות.
"תפסיק כבר להיות כזה!" התרגזתי עליו וחיבקתי אותו בפתאומיות, "אני הייתי מרושעת… אני מצטערת אם נפגעת…" אמרתי דומעת.
בהתחלה הוא היה בהלם שחיבקתי אותו, אבל אחרי זה הוא הניח את זרועותיו על גבי גם הוא.
"דבר אחד אני לא מבין…" הוא אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה, "מה הסיבה שבגללה נפרדת ממני? אמרת שתהיי איתי לא משנה מה יקרה." הוסיף בעודו מתנתק מהחיבוק.
השפלתי את מבטי, "אתה צודק, שיקרתי…" אמרתי ודמעה נוספת זלגה מעיני.
הוא ניגב אותה.
"למה נפרדת ממני?" הוא שאל אותי את השאלה ההיא.
"מה הטעם? אתה ממילא לא תסלח לי, מגיע לך יותר טוב ממני…" אמרתי לו בעצב.
"מעולם לא קרה לי שהבחורה שזרקה אותי היא זאת שבאה לנחם אותי…" הוא אמר בנימה אירונית.
"אל תגיד 'זרקה'! למה אתה אומר 'זרקה'?!" התרגזתי עליו.
"מה לא בסדר?" הוא שאל.
נאנחתי, "אומרים 'זרקה' כשלבחורה נמאס ממך, לא נמאס לי ממך, אפילו לא קצת, לא עזבתי אותך כי אני לא אוהבת אותך…" הסברתי.
"אז… את אוהבת אותי?" הוא שאל כדי להיות בטוח.
"כן, ונראה שבקרוב מי שישבור את הלב למי, זה יהיה אתה שתשבור לי את הלב כשתשמע מה הסיבה שעזבתי אותך…" אמרתי לו נאנחת.
"דברי." הוא אמר, התיישב על המיטה ופינה לי מקום לשבת לצידו.
נאנחתי, שוב.
"סקוטר הגיע למסקנה שדיוויד צודק קצת, שהשירים שלך באמת משעממים, אבל זה מה שסקוטר חושב, אני ממש לא חושבת ככה! בכל אופן, הוא ביקש ממני להיפרד ממך כדי שתהיה לך השראה…" סיפרתי לו בעצב.
"והסכמת…" הוא מלמל.
"אם הייתי נשארת איתך, אני הייתי מאושרת, אם הייתי מקשיבה לסקוטר, אתה היית מאושר, גם שיר לאלבום, וגם אותי, אם עדיין תרצה בי… זה מה שסקוטר אמר לי…" ניסיתי להסביר לו.
"מיילי, ברור שאני רוצה אותך… נראה לך שנהניתי בזמן הזה שהיינו לחוד?!" הוא אמר לי מצחקק.
"רגע, אז… אתה כועס? או לא כועס? אני מבולבלת." אמרתי לו.
"אני לא כועס, ואחת הסיבות שבגללן אני לא כועס, זו השאלה ששאלת אותי שנייה לפני שנפרדת ממני." הוא אמר לי במסתוריות.
"איזה?" תהיתי.
"האם אני מוכן לפגוע בך על מנת הטוב ביותר עבורך?" הוא אמר את זה בנימת שאלה.
"אתה מוכן?…" שאלתי חוששת.