מה אני עושה פה בלעדיך? – פרק 12 – בין חיים למוות

"זה מפחיד… ומסתורי…" מלמל הארי, "ואני אוהב את זה!" המשיך, "יש לנו הרפתקה, חבר'ה!" הכריז.
נייל ורינת הביטו בו תוהים, "תזרמו איתו." לחשתי להם, וחייכנו כולנו לעברו.
"טוב, ראשית עלינו לברר מהיכן מגיע הרעש." הסברתי.
"נכון, ובגלל שלהארי יש את האוזניים הכי "מחודדות" הוא יגיד מהיכן מגיע הרעש." אמרה רינת והסכמנו.
"הוא בא משם!" הכריז הארי והצביע לכיוון ימין, "והחוט מוביל לשם!" המשיך.
עשינו כדבריו והלכנו בעקבות החוט האדום ההוא.
אז נעשה חשוך, כיוון שלא היו מנורות בכל הצד השני של הוילונות.
"מה נעשה?… אי אפשר לראות שום דבר…" התאכזב הארי.
"אפשר." אמרתי להארי, "תשלפו את הפלאפונים שלכם." הכרזתי.
הם עשו כן ונעזרנו באור מסך הפלאפונים על מנת לעקוב אחרי החוט האדום.
ככל שהתקרבנו כך קול הצפצוף הלך וגבר.
לאחר כמה מטרים של צעדים נרגשים, הגענו למבוי סתום.
מישהו עשה חור קטן באחד הקירות, בקוטר של שני סנטימטרים בערך, לצד דלת גדולה.
"אם אנחנו רוצים לדעת לאן החוט מוביל עלינו לעבור איך שהוא דרך הדלת." הסביר הארי.
"כן, אולי תגיד לנו משהו שאנחנו לא יודעים?" אמר לו נייל.
הדלת הייתה ללא ידית.
ניסינו לדפוק עליה, להכות אותה, לבעוט בה, אבל כלום לא עזר.
"אני לא מאמין, כל אימוני הכושר שלי היו לשווא." מלמל הארי מאוכזב.
"מה? על מה אתה מדבר? אתה לא הולך לשום אימוני כושר…" סיפר נייל ובכך הסגיר את הארי.
"אני כן! אתה פשוט לא יודע! כי אתה עסוק בלהפליץ כל היום…" אמר הארי משלב את ידיו.
נייל הסמיק, "לא נכון!" קרא.
"נודלס המפליצן שלי…" אמרה רינת מחבקת אותו.
"זה מגעיל…" אמרתי לוקחת צעד אחורה, "הדלת הזו פשוט לא נפתחת…" אמרתי נאנחת ונשענתי על הדלת.
בן רגע מצאתי את עצמי בתוך חדר חשוך, לבד.
"מה?! מה קרה כאן?! חבר'ה! הארי! נייל! רינת!" קראתי לחוצה ודפקתי על הדלת.
"מיילי! את שומעת אותי?" צעק הארי.
"כן! אני שומעת!" קראתי מבוהלת.
"זו דלת מסתובבת, אל תיבהלי, אנחנו באים!" צעק נייל.
אז הם נשענו על הדלת והדלת שוב הסתובבה.
הדלקנו שוב את מסכי הפלאפונים שלנו, והלכנו שוב בעקבות החוט המשונה.
הצפצוף החל להישמע ממש חזק, והחוט "הושתל" ברצפת הבמה (הבמה דרך אגב הייתה בגובה כ- 3 מטרים).
"כנראה שנצטרך לרדת למטה…" מלמל נייל.
"כן." הסכים הארי ופתח את ה"דלת" שמוקמה על הרצפה.
"אין מצב! אני לא יורדת לשם!" אמרה רינת מפוחדת, "גם אני לא! אין לך מושג מה יש שם!" אמרתי להארי.
"נו בננות, אתן לא לבד…" אמר הארי מניח את זרועותיו על מותניו.
"אבל…" מלמלנו אני ורינת, "טוב, שיהיה…" נכנענו.
ירדנו למטה במדרגות הרעועות.
עדיין, בעקבות החוט האדום.
והצפצוף היה חזק מתמיד.
"הארי, אני מפחדת…" אמרתי לו חיוורת.
"אל תדאגי, את כאן איתי…" הוא אמר לי וחיבק אותי.
חיבוק חם.
זה יכל להיות רגע מושלם, להתכרבל כך בזרועותיו, אבל הצפצוף המטופש הפריע לי באמצע הפנטזיות.
"אתם הולכים לאט כמו זוג צבים." אמר נייל ועקף אותנו.
אז נייל נעצר, לא שמנו לב שהוא נעצר אז נתקענו בטעות, ורינת נתקעה בנו.
"אלוהים ישמור!" קרא נייל.
"אנחנו לא עד כדי כך שמנים…" מלמלתי לעבר נייל, "לא אתם, חבר'ה." הסביר נייל, "זה!" אמר והצביע על מכשיר גדול ושחור, שעליו מספרים בספירה לאחור.
15:23
15:22
15:21
כך השניות החלו לרדת.
הבטנו במכשיר פעורי פיות.
"זו ניראת כמו ספירה לאחור של פצצה, ראיתי את זה כבר בסרטים!" נלחץ הארי.
"אמאל'ה!" קראה רינת בבהלה.
"אתם חושבים מה שאני חושבת?" שאלתי אותם, הם הנהנו.
מישהו מנסה לרצוח את ג'סטין.