מה אני עושה פה בלעדיך? – הפרק האחרון והארוך ביותר

"אני סופרת עד שלוש, אם לא תיתן לי אותו אני אדגדג אותך, תיזהר." אמרה.
שתקתי.
"1." החלה למנות, לא ידעתי מה לעשות, אני לא יכול לתת לה את הפלאפון!
"2." המשיכה, האווירה הייתה מלאה במתח, ובדיוק אז, מיילי הצילה אותי, איכשהו.
היא נכנסה אל החדר בעודה קוראת לי בשקט: "ג'סטין… יש משהו שאתה צריך לראות…".
"אני בא." אמרתי וצעדתי לכיוונה בפסיעות גדולות, בזמן שאימי אומרת בדרמתיות: "אני עוד אגלה מה אתה מסתיר ממני, חכה ותראה!".
מיילי סגרה את הדלת מאחורינו ומשכה אותי לכיוון חדרם של הארי, ליאם ולואי, "יש להם מחשב, וכרגע ראינו שפורסמה כתבה… ומסתבר שהתמונות כן פורסמו…" היא ניסתה להסביר לי בעדינות.
"כן, אני יודע… הפלאפון שלי מוצף בהודעות השואלות איך הסכמתי לעשות דבר שכזה…" מלמלתי באכזבה והתיישבתי על מיטתם של הארי ולואי, בזמן שרינת חיפשה לנייל כינים בשיער.
"ג'סטין, בזכות ליאם אני ואתה הזוג ההוליוודי הלוהט ביותר." אמר הארי במבט מזוגג.
"זה היה בשביל הצחוקים, מאיפה לי לדעת שהיו שם צלמים חסרי חיים?" ליאם ניסה לנקות את מצפונו מאשמה.
אז נשמעו דפיקות בדלת.
זה היה סקוטר.
שמישהו יהרוג אותי כבר.
"ג'סטין, אני צריך לדבר איתך." אמר במבט רציני, הבנתי לבד שהנידון הוא התמונה הארורה ההיא, ארורה = הארי, זה אפילו נשמע דומה!
הבטתי אל מיילי, "אם אני מת, מיילי, אני מוריש לך את הבית, האוטו והאיפון." אמרתי לה ויצאתי מהחדר.
הופתעתי לראות בחדרו של סקוטר את אימי עם מבט כועס בעיניה.
הלך עליי.
"שב בבקשה." ביקש ממני סקוטר, עשיתי כן.
"מה זה היה צריך להיות?!" שאלה אימי בטון תקיף, "מה חשבת לעצמך?!" סקוטר הצטרף.
"אני יכול להסביר…" שיקרתי.
"ואני מצפה לכך בקוצר רוח." אמרה אימי זועמת.
השפלתי את מבטי לרצפה, "יש לי ווידוי קטן…" אמרתי לשניהם, "אני הומו…" שיקרתי.
הם פערו את פיותיהם לרצפה.
לא, אני בהחלט לא הומו, אבל עדיף שיחשבו ככה מאשר שידעו שהסכמתי לכך מתוך משחק.
חוץ מזה, הם יתמכו בי והכול, זה עדיף מלהיות מקורקע.
כן, כן… מתישהו הם יגלו ששיקרתי, אבל ה- "מתישהו" הזה יהיה בסוף סבב ההופעות, כשאחזור לביתי הפרטי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות.
"ג'סטין…" הם מלמלו בשקט.
הנהנתי לאישור.
"טוב, אני לא מאמינה לזה!" אימי שברה את הקרח, "אתה כל היום סביב מיילי, אז זה ברור לי שאתה לא הומו.", "נכון." חיזק סקוטר את טענתה.
אז אני לא טוב בלשקר… נו אז מה?
"אפשר שפשוט לא נדבר על זה?…" ביקשתי והתפללתי בליבי שיקרה איזה נס שיוציא אותי מהמצב המביך הזה.
"ג'סטין, אתה הבן שלי ואני רוצה לדעת מה עובר עליך!" אימי הרימה את טונה.
שתקתי, אבל בדיוק ברגעים אלו, כשניסיתי לחשוב על תירוץ להשיב לאימי, רינת נקשה על הדלת.
סקוטר פתח לה, "אני צריכה את ג'סטין לרגע, זה דחוף." אמרה, "מה דחוף יותר משיחה בין בן לאם?" שאל אותה סקוטר.
"זה דבר אישי וזה קשור בי, פשוט תנו לי אותו…" היא ביקשה וניסתה לשמור על נימוסים.
"טוב…" נכנעה אימי ו"שחררה" אותי.
זינקתי לכיוון רינת וסגרתי מאחורינו את הדלת.
"תודה, אחותי!" אמרתי לה בעודנו צועדים במסדרון.
"בבקשה, אבל תזכור שאתה חייב לי." הצהירה, אני מוכרח להודות שציפיתי לתשובה כמו "על לא דבר", "אין בעד מה" וכאלה.
"אז… מה הדבר הדחוף שרצית לומר לי?" שאלתי אותה.
היא גיחכה, "אין שום דבר דחוף, פשוט האזנו לשיחה שלכם דרך הקיר בחדר של לין וזאין…" סיפרה.
"אתם חתיכות של…" באתי לומר אך היא קטעה אותי ושמה את אצבעה על שפתיי בעודה אומרת: "דיבור כזה לא הולם אותך, ג'סטין…"
נכנסנו לחדרם של לין וזאין, כל החבורה הייתה שם.
מחאתי כפיים בחיוך מזויף, "כל הכבוד, מאוד בוגר מצידכם…" אמרתי לעברם.
"הומו? ברצינות?" שאלה מיילי מצחקקת, "זה היה רגע של חולשה." הסברתי את עצמי.
לאחר מכן הבטתי סביב, "מי הצדיק ששלח את רינת להציל אותי?" שאלתי אותם.
"אני." אמרה מיילי מצחקקת וקמה לעברי, היא שמה את זרועותיה על צווארי במעין חיבוק משונה שכזה, "איך ידעת שרינת נשלחה?" תהתה.
"נו באמת, איזה צדיק עושה מצווה ומבקש תמורה?" אמרתי משפט שגרם לי להישמע דתי.
כולם הסתכלו על רינת צוחקים, "זה לא הוגן! מיילי מקבלת בית, אוטו ופלאפון חדיש בזמן שאני מקבלת פרויקט – להרגיע את נייל בלוויה." היא ניסתה לגונן על עצמה.
"רינת, אני לא מת. עדיין." הבהרתי לה.
"בנימה זאת אוסיף ואומר, ג'סטין, בונז'ור זה 'שלום' בצרפתית, לא 'תודה'." הכריז לואי.
גלגלתי עיניים.
סבב ההופעות הסתיים, אחרי כל השירים שהקלטנו יחד, החוויות שעברנו… צריך לחזור לארה"ב ולהשתתף במסיבה שנערכה לכבוד אלבומנו המשותף.
האמת? אני מעדיף לעשות מסיבת פרידה מהפלאפון שלי, אבל מה לעשות? אלו החיים.
בסוף נאלצתי לספר לאימי את האמת, כמובן שהיא ממש כעסה, בתור עונש, היא הכריחה אותי לעשות בייביסיטר לדודנים הקטנים של נייל.
אני יודע, ילד בגילי כבר לא אמור לקבל עונשים מאימו, אבל סקוטר נותן לה חסות אז כשאני בצרות – אני בצרות.
בקשר לתמונה? קבעתי ראיון ובו אמרתי להם שזו הייתה מתיחה ליחסי ציבור…
כשנחתנו בארה"ב, יחד עם הישראליות כמובן, המון מעריצים נרגשים קיבלו אותנו בשמחה.
הארי חייך אל כולם, "תודה לכל הדיירקשניות המקסימות!" קרא והמשיך: "אז בואו נצרח מכל הלב כדי שג'סטין לא ייעלב!".
מצחיק מאוד.
מיילי משכה אותו מהאוזן, "אתה מוכן להניח לג'סטין?" סיננה לו.
"הכל בצחוק, אני מת עליו." אמר לה הארי, "זה לא הדדי." הבהרתי להארי.
ירדנו במדרגות, נפרדתי מאימי לשלום כי היא הייתה צריכה לחזור לביתה.
"אל תעשה שטויות!" הזהירה אותי לפני שהלכה.
הגענו להוליווד, הבית שלי שם, שום בית מלון מעצבן, שוב כולם דוברי אנגלית, בלי מבטא שבנות חושבות שהוא "חמוד".
"ג'סטין… אתה יודע שאתה לבוש ממש יפה היום?…" התחנף אליי ליאם.
"אני לובש חולצת טי-שירט, מכנס חאקי ונעלי סופרה! בכלל לא השקעתי זמן בלהתאים." הסברתי לו.
"כן…" המשיך אותו לואי, "אבל אתה תמיד חתיך…" התחנף גם הוא.
"מה הם רוצים?" שאלתי את מיילי מעט מוטרד.
"קורת גג." אמרה בפשטות.
הסתכלתי על פרצופיהם המתחננים, "בחיים לא." השבתי, לוואן דיירקשן.
"בבקשה?" התחננו שוב, והארי עשה את הפאפי-פייס הגרוע שלו…
מיילי, רינת ולין התחננו שאתן גם ללהקה להישאר, הייתי בלחץ.
נאנחתי, "אני יודע שאני עומד להתחרט על זה… ובגדול… אבל בסדר, אתם יכולים לשהות בבית שלי עד הטקס…" נכנעתי.
חתמנו לכמה מעריצים ולאחר מכן הגענו אל בייתי.
"תרגישו בבית." אמרתי בעודי פותח את הדלת, הבנים המטורפים האלה מיד נבהלו מגודל הבית וצנחו על הספות.
"ג'סטין, אפשר לקפוץ על הספה?" שאל הארי מתחנן.
"לא!" שללתי אותו, "אבל אמרת לי להרגיש בבית…" ילל.
"אמרתי את זה כדי שלא תסנג'רו אותי, אם אתם רעבים תכינו לעצמכם משהו לבד, צמאים – תשתו לבד, אני לא עובד אצלכם…" הסברתי, הם אישרו זאת.

~חזרה אל נקודת מבטה של מיילי~
נכנסנו אל ביתו הענק של ג'סטין, הוא היה ערני מתמיד כיוון שכל הטיסה הוא ישן, בדיוק כמו שאר הבנים.
נייל היה רעב ומיד ניגש אל המקרר, הוא פתח אותו בתיאבון אך הופתע לגלות שהוא ריק.
"וואו, ג'סטין, מישהו פה חייב לעשות קניות…" אמר נייל בעודו סוגר את המקרר.
"נייל אתה כזה טיפש, היינו יותר מחודש באירופה, איך אתה מצפה שהמקרר יהיה מלא?" אמרה לו רינת ופרעה את שיערו.
"אז ג'סטין… איפה אנחנו ישנים?" שאל זאין.
"בואו אחריי…" הודיע להם ג'סטין וסימן להם לבוא, הוא פתח דלת ענקית, "בחדר האורחים." הסביר והצביע על חדר ענק עם כארבע מיטות גדולות, כחולות, מעוצבות ומעוטרות בכסף, מוצעות במצעים יוקרתיים.
על הקיר היה טפט עם הסמל NY בכחול בהיר, והרצפה? פרקט בהיר.
"וואו! ג'סטין! זה מדהים!!!" קראו הבנים בהתלהבות.
"אני שמח שאתם שמחים," אמר ג'סטין והוסיף: "בלי נעליים על המיטה, לא להשתין על המיטות בלילה ובטח שלא לקפוץ על המי-" אמר אך הם כבר התחילו לקפוץ להנאתם.
"למה אני טורח?…" הוא מלמל לעצמו ויצא מהחדר.
"ג'סטין!" התקרבתי אליו, "למה יש לך בבית חדר אורחים כזה ענק?" שאלתי אותו מסוקרנת.
"כשהמשפחה שלי באה לבקר… את יודעת…" הוא אמר מכניס את ידיו לכיסיו, "אבל את לא ישנה עם המשוגעים האלה שם, את תשני ב- VIP." אמר.
"VIP?" תהיתי.
"איתי בחדר, מצחיקונת." הסביר, איזה חמוד!
"ג'סטין, אתה כזה מתוק לפעמים…" אמרתי לו וחיבקתי אותו.
הוא צחקק, והרים אותי בעודו עולה במדרגות.
"ג'סטין! תוריד אותי!" קראתי צוחקת, הוא הוריד אותי ליד דלת מקושטת.
לאחר מכן הביט בי, "תפתחי." אמר.
פתחתי את הדלת והופתעתי לראות חדר מהמם בצבעי כחול וסגול עם מיטה זוגית ניצבת במרכז, לצד ארונות מעוצבים.
"ג'סטין, אתה ממש אוהב כחול וסגול, הא?" שאלתי אותו, הוא הנהן.
"אתה משוגע, אתה לא שמן, למה מיטה זוגית?" שאלתי אותו.
"כי…" הוא אמר והשפיל את מבטו לרצפה, "אני רוצה שתגורי איתי…" אמר בביישנות והביט בעיניי.
כמעט התעלפתי באותו הרגע, "ג'סטין!" צעקתי עליו וחיבקתי אותו חזק, "אתה כזה חמוד שזה כבר לא הגיוני!" אמרתי לו מאושרת.
"אני תמיד חמוד…" הוא מלמל מצחקק, "אז את מסכימה?" שאל שוב.
נשקתי לו בשפתיים, "זה עונה לך?" שאלתי.
"כ-" ג'סטין התחיל לענות אך הבנים והבנות עלו לקומה שלנו בבהלה, "הכל בסדר?!" שאלו.
"כן, למה?" שאלתי אותם.
"שמענו אותך צורחת, חשבתי שהוא עשה לך משהו!" הסביר הארי את עצמו.
ג'סטין הסמיק במבוכה ואמר להארי: "תכף אני אעשה לך משהו!" ואז רדף אחריו.
ג'סטין, אתה ילד, ואתה דביל, ואתה מטומטם, אבל אני מניחה שזה מה שאני אוהבת בך.