מה אם? // פרק 1
"קורי, כבר אמרתי לך, אמא שלי ביקשה שנגיע אליה לארוחת החג." קולה הנעים של אמבר נשמע.
"אבל אולי נישאר כאן?" שאלתי, מחבק אותה ומצמיד אותה אליי. ריחה המשכר גרם לי לא לשחרר אותה.
היא צחקקה מעט והפרידה את ידיי אחת מהשנייה, הזיזה אותי ממנה והסתובבה אליי.
"לא," קולה היה החלטי. "אמא שלי הזמינה אותנו, אנחנו נלך."
"אבל-" אמרתי, אבל נקטעתי על ידי הבחורה המדהימה שעמדה לידי. "שלוש שעות, לא יותר, מבטיחה."
חייכתי אליה. "מבטיחה?"
"מבטיחה."
——————————————————————
אדם נכנס שוב לחדר, כמנסה לעודד את רוחי. שום דבר לא יכול לעזור, רק היא, אבל היא לא כאן יותר, היא לעולם לא תחזור.
"אני מבטיח לך, זו לא אשמתך, היא בחרה במשהו וקיימה את הבחירה." אומר, אבל במקום להרגיע אותי כעסי רק גובר.
"היא בחרה?" אני צועק עליו, יודע ששום דבר זו לא אשמתו, אבל אני צריך להוציא את העצבים שלי על מישהו.
אני לא יודע מה גדול יותר, הכעס שלי או הכאב הרב שאני חש בו.
"היא יכלה לבוא אליי ולדבר איתי, אני הייתי שם לתמוך בה." אני ממשיך לצעוק.
"לא אתה לא," אדם אומר. "אתה הלכת למוניקה. אתה כבר לא היית שם בשבילה."
תגובות (0)