מהיר ממהירות האור

ישבנו מתחת לעץ שהיה מאחורי בית הכנסת.ניסינו להצתופף לנו מאחורי הגזע ולהתחבאות מכל המתפללים שעוד דקה יסיימו את התפילה ויחזרו לביתם
רק אנחנו לא רצינו ללכת לשום מקום,רצינו להקפיא את הרגע לנצח והנציח אותו לעולמים
הבטנו זה בזו במשך דקות ארוכות ללא מילים.אבל חשבנו על אותו דבר בדיוק
ניזכרתי ביום שדרכנו נפגשו מה כל אחד מאיתנו עבר.ואיך אלוקים קבע שנמצא אחד את השני
רק אלוקים יכל לתת לנו מתנה כזו נפלאה את הרגע הזה מתחת לאותו העץ
״זוכרת את המבט הראשון הסתכלתי עלייך?״,הוא שאל.
״כן ברור את אותו הרגע שהסתכלת במבט אטום כמו הגזע עץ הזה שאנו צמודים אליו״
הוא גיחך..ומיד הוספתי ״ישראל אני לא שופטת אותך כמובן..עוד לא הכרת אותי״
קרן אור הציצה מבעד אישוניו כאילו לראשונה הוא חווה את ההרגשה של אכפתיות
״אני הייתי אטום לחיים עצמם ואת אחרי כמה שעות לידי פרצת את כל המחסומים שלי מבלי להתכוון,בשניות גרמת לי לרצות דברים,לשאוף,לצחוק בקיצור לחיות!״
שתקתי לא רציתי לאבד את הקסם של אותו הרגע רק רציתי להקשיב לו
״אני זוכר שחייכת אליי אך לא חיכית לשום תמורה,אני גם זוכר שדיברת המוןןןןן!!!עם כולם רק צחקת ודיברת וחשבתי לעצמי בראש וואי זאתי חיה באגדה אין לה דאגות בחיים״
הוא התקרב אליי עוד יותר והביט בי מבט עמוק ועדיין קצת קשוח,הוא עדיין לא נפתח אליי לגמרי
״אז הבנתי שאת יחידה ומיוחדת מסוגך,ראיתי מולי אדם חזק ואוהב״ הוא שוב השתתק
״ישראל…״חשבתי פעמיים ושאלתי אותו
״אתה רוצה לדעת מה אני חשבתי כשראיתי אותך?״
הוא הנהן חושב לעצמו שאולי זה ייתן לו זמן לנסח את המשך השיחה ללא גימגומים
״ראיתי את הקרירות שנשגה ממך והחלטתי לא להתקרב אבל הטבע שלי בגד בי וחייכתי מהרגל,לא תיארתי לעצמי שזה ישנה לך את החיים אבל פשוט הייתה אני ואני מאוד שמחה שזה עזר לך״
״את יודעת״הוא קטע אותי״שאני אומנם בן עשרים,את בטח בת עשרים וחמש?״הנהנתי בהסכמה ״אבל עברתי חיים שביגרו אותי בעשרים שנה יותר״
המבט שלו נעשה רחוק…אבל הוא היה קרוב כל כך