לפני 500 שנה..- פרק 9

"רוראן! אני מוכנה!" צעקתי לחלל, מחכה לכאב הפתאומי.
"אממ.. אבלין?" אמר רוראן בעדינות,
"מה?!" צעקתי,
"אנחנו מחכים לאריה."
"מי זאת??" שאלתי בבלבול,
"אריה. אריה זאת נסיכת האלפים. זאת שתוביל אותך לאלסמרה, להתחיל בהכשרתך." אמר ברוגע ודמיאן התפרץ לדבריו, "מה?! היא תעזוב אותי?!"
"כן. היא תחיה את שארית חייה באלסמרה." אמר, כאילו זה כלום.
"לא. תבטל את זה. אני לא מוכן שהיא תעזוב אותי!" צרח דמיאן וסומק עז התפשט על פניו, מכעס.
"דמיאן..שש.." הרגעתי אותו, "רוראן. תסביר את עצמך."
"את תהיה אלפית. לא בת אנוש. את תעברי לאלסמרה, תתחילי בהכשרתך שכוללת- לימוד קסמים, ריקודים טיקסיים, עוד מילים בשפה העתיקה, קרוא וכתוב, שימוש בכלי נשק, גילוף כלי נשק, כושר גופני טוב, חוקים ועד כל מיני שאני לא יודע. האלפים מאוד סודיים. ההכשרה תקח בין שנתיים לחצי שנה, תלוי בך וביכולתיך. עם תרצי תבני בית ותתאהבי או שתחזרי לכאן,לדמיאן." סיים רוראן בסיפוק.
דמיאן הביט בי בעצב, "את תעזבי אותי?"
"כן." אמרתי בעדינות, "אני לא רוצה להיות עם פיטר. בסוף אני אחזור אליך." ולחשתי בשקט, "אני מקווה."
נשמעה דפיקה עדינה בדלת. רוראן ירד למטה בצעדים כבדים ופתח אותה, נשמעו מילמולים ושניהם טיפסו במדרגות. מולי נעמדה אלפית, שיערה שחור כפחם ועיניה ירוקות. היא נראתה כמו א-ל-ה. כל כך יפה ועדינה.
דמיאן פער את פיו וריר נטף מפיו,
"בן אנוש! איכס, סגור את פיך." אמרה האלפית. קולה קשוח. היא פנתה אלי בדילוגים. היא נראתה כמעט מעופפת, "ברכותי. אני אשמח להתחיל בהכשרתך מיד." חיוך קל רפרף על פניה המושלמות, "את מוכנה?"
"כן. משהו ישתנה בי חוץ מאוזני?" שאלתי,
"הו, הכל ישתנה בך, חוץ מנפשך. אף אחד לא יכיר בך, רק בהתנהגותך." אמרה בכעס, "רוראן!" פנתה אליו, "לא אמרת לילדה?"
הוא הרכין את ראשו, "למה את קוראת לי י-ל-ד-ה-?" שאלתי שוב.
"בהיותך אלפית ההכשרה תעניק לך חיי נצח. דרך אגב, אני אריה." היא חייכה ואחזה בידו של רוראן. "נתחיל בכישוף??" אמרה אריה והתחילה למלמל מילות מלאות השראה, רוראן הצטרף אליה והחווה בראשו אלי, זהיתי את שמי במילותיה של אריה, "אבלין." היא קראה.
כאב התפשט בגופי. נורא. הכל צרב, שרף, כאב, פעם.
כתמים אדומים הופיעו בעיניי והתעלפתי. הדבר האחרון שראיתי זה קצוות שיער בלונדיני.