מדי המוזיקה- פרק 8

"זאין?"
"בוקר טוב ילדה יפה."
"בוקר." לחשתי.
"כן, בוקר."
"יו, היום ההופעה!!" נזכרתי ומיהרתי לשלוף את זאין מהספה ושלחתי אותו החוצה, "לך להתארגן. לוקח לך שנה להעמיד את השיער." וסגרתי את הדלת אחריו, אני חושבת שהוא מבוהל קצת.
עליתי למעלה ודפקתי על הדלתות של נייל והארי בחוזקה עד ששמעתי תלונות, כמו: "אוי נו.." "אה.."
"הערת אותי, מכשפה…"
מרוצה צעקתי לדלתות הלבנות, "קומווווו!!!!!! ישנונים.."
ירדתי למטבח בפרץ מחודש של אנרגיה והתחלתי לשרוף פינקייקים, קצת מייפל מלמעלה ובנוסף קצת קצפת. הנהנתי בסיפוק, 'זה יספיק לנייל.'
"אני מקווה שאתם אוהבים פיינקיקים שרופים." אמרתי שראיתי אותם יורדים במדרגות באנחות ישנוניות, ואז נייל- עם שיער מקורזל ופס לבן מעל שפתו העליונה- – התחיל לשמוע, "מה?! פיינקיקים?!" צרח בהתלהבות, הוא רץ לכיסא וטרף ברעבתנות את מה שהיה נקרא פעם 'פיינקיקים'. עכשיו כל מה שנשאר הוא שאריות מייפל.
הפעלתי MTV, וברקע התנגן השיר של בריטני ספירס, 'פושע.'

~מאוחר יותר באותו יום, אני חושבת שעכשיו אחר הצהריים.~

ליאם נלחץ קצת, טיפות זיעה התעוררו על מצחו והוא רעד קצת.
"על תדאג, פה, מתים עליך, תשמע," החוותי על הבמה, משם נשמעו צרחות מעריצות, "רואה??"
לחצתי בעדינות על ידו, בעידוד, ודחפתי אותו לבמה.
מיד התנגנה המוזיקה והם התחילו לשיר את 'i wish'.
נשמעו צרחות המעריצות ואז, תהיתי, 'במה אני שונה מהן? אני גם מעריצה, לא? אבל זה מגיע לי, לא?'

~פלאשבק~
האיש השרירי נכנס פנימה, לבוש במדי צבא. שיערו השחור היה מגולח וכתפיו מעוטרים בדרגות משונות.
הוא ואמא נכנסו למרפסת ודיברו בשקט. כעבור שניות ספורות דמעות שטפו את פניה של אמא.
אני ישבתי על הספה וצפיתי ב'שלגייה' עם אחי ספנסר.
"ספנסר?" לחשתי, "מה קרה לאמא?" הוא הפנה את מבטו אל המרפסת והבחין בדמעותיה של אמא,
"אני כבר חוזר." הוא צעד במהירות למרפסת וכשנכנס, יצא האיש השרירי. ספנסר החזיק את ידה של אמא וארשת יגון כבשה את פניו.
האיש התיישב לידי, "היי לורן. אני קפטן פרד. אביך שירת איתי."
"שירת?" שמתי לב לכך שדיבר בלשון עבר, "הוא.. הוא–" לא הצלחתי לסיים את המשפט כי גוש חנק את גרוני.
"אני מצטער." אמר בשקט, "את רוצה לדעת מה קרה?"
"כן."

~סיום פלאשבק~

"לורן? את שומעת אותי?" שאל נייל, חיוך מפציע על פניו היפות,
"מה??" מילמלתי,
"קדימה, תעלי לבמה, הזמנו אותך לשיר איתנו את 'up all night'." הוא הושיט את ידו ומשך אותי לבמה,
"מעריצות ומעריצים, זאת לורן, " צעק הארי והחווה בידו עלי, "אנחנו מתים עליה. מעריצות, נא לא לשנוא אותה." צחק.
התנגנה המוזיקה של השיר והם התחילו לזמר, נייל עודד אותי בחיבוק מאחורה.
התחלתי לשיר את הבית השני,
DJ got the floor to shake, the floor to shake"
People going all the way, yeah all the way
I'm still wide awake "
התחלנו לרקוד ולשיר, ונראה לי שממש זרמתי…
הבנים הסתכלו עלי בפליאה, חוץ מנייל. הם לא ידעו, שאני, יודעת לשיר.
חולצת הטריקו הלבנה שלי התנודדה מעל הג'ינס הקרוע , האולסטר הגבוהות היו מצוירות במיקי מאוס, שחור לבן.

נגמר השיר וכולנו ירדנו מהבמה, ההפקה והבנים הציפו אותי במחמאות.
"לא ידעתי שאת שרה ככה!" צרח לואי,
"ילדה יפה, ממתי את שרה??" שאל זאין,
"אממ.. את שרה ולא אמרת כלום?" ליאם הוסיף,
"ידעתי שאת מועילה!!" פלרטט הארי,
"אני ידעתי את זה." אמר נייל.
ואז, השבתי לכולם, "לקחתי שיעורי פיתוח קול שהייתי קטנה."

~בערב. כמה שעות אחרי..~

"ספנסר?" שאלתי לתוך הטלפון, "אתה כאן?"
"אוי, לורן! איך אני מתגעגע!" ילל לתוך הטלפון ספנסר. דימיינתי אותו יושב ליד השולחן, עמוס בדפים, המחשב פתוח על סעיפי משפט, משקפיים על אפו וכוס תה ליד.
"גם אני! מה חדש?" שאלתי,
"אמא קיבלה חופשה. את רוצה לדבר איתה?" חששות הציפו אותי לשמע השם שלה. לא אמרנו אותו אפילו פעם אחת במשך חמש שנים שלמות.
"כן." לחשת בקול צרוד. התיישבתי על מיטתי והתכוננתי.
"לורן?" נשמע קול צרוד. א-מ-א-.
לא עניתי לה. היה לי קשה.
"לורן? אני מצטערת." היא יללה, "אני כל כך מצטערת."
"גם אני." לחשתי וניתקתי את הטלפון.