מדי המוזיקה- פרק 12

"הארי?" שאלתי, שוב, לאוויר הריק, "אתה פה?"
"הוא לא פה, הוא יצא." אמר לואי שפסע עכשיו למטבח, "הו, הוא השאיר לי גזר!"
"מה זאת אומרת יצא? ממתי הארי יוצא שאנחנו בסיבוב הופעות?"
"הארי יצא. הוא יצא החוצה. ביקש ממני להישאר פה. מחר אנחנו עוזבים." הדגיש את המילה האחרונה ודחף גזר לפיו, "משעמם לי."
"לי לא. אני צריכה למצוא את הארי."
"בשביל להתנשק איתו?" שאל בשקט,
"מה?" הסתובבתי אחורה, "איך אתה יודע?"
"ניחשתי לפי החיוך הסתמי שהיה על הפרצוף של הארי. מה קורה בינכם?" השיב בסקרנות. עיניו הירוקות התרחבו שנית, לעיסות הגזר נשמעו באוויר.
" אנחנו רק מנסים את זה." מיהרתי לומר ושלפתי מהמתלה המאולתר שליאם הרכיב, לא מזמן, את מעיל העור שלי.
"ביי. תתקשר עם קרה משהו." וסגרתי את הדלת.
לחצתי על המקשים, בניסיון להקיש את מספרו של הארי.
"הלו?" אמר קולו של הארי, במבטא בריטי,
"היי. זאת אני, לורן."
"היי! מה שלומך?"
"אני בסדר. לאן נעלמת לי פתאום?"
"מתגעגעת כבר? אני ממש מאחוריך." וניתק.
הסתובתי אחורה והארי נעמד שם, זר פרחים אדום מרהט את פניו.
"מה שלומך, מותק?" שאל וחיוך סתמי טיפס על פניו, "התגעגעת?"
הוא הניח את הזר האדום בידי ונשף בעדינות על השלג שנפל על פני.
"לא התגעגעתי. דאגתי. יש הבדל." אמרתי ומשכתי בידו, "אנחנו נכנסים פנימה. אתה, נייל, זאין ואני צריכים לעבור שיחה. תתקשר אליו."

רציתי לסדר את הסיפור הזה. שלושתם ישבו על המיטה בשקט ועיניהם היו נעוצות בי.
"אז מה קורה, בנים? אתם רוצים להסביר לי מה קורה, כאן?"
זאין פתח את פיו, "את עם הארי."
"לא ממש. אנחנו מנסים את זה, ובשביל שזה יהיה סופי, אני רוצה לדבר איתכם. להבין מה פגע בכם. עם אני פוגעת בכם, מה אני יכולה לעשות כדאי למנוע את זה." השבתי והבטתי בנייל, "נתחיל ממך."
נייל הביט בי והשפיל את מבטו, " אני מחבב אותך. אני רוצה שנהייה יותר מידידים. אני לא יכול לעצור את הרגשות שלי.." כעת הוא הישיר מבט אל עיני בביטחון, " את יודעת את זה. אני סיפרתי לך את רגשותי. אני מוכן, לתת לך זמן. אני חושב שכולנו מחבבים אותך, בגלל, שאת שונה. את יפה. את חכמה. את מתאימה לכל אחד מאיתנו. את המעריצה שהצליחה לתקן לנו פנצ'ר של אוטובוס, זוכרת? מפתיחת דלת אחת, הכל התחיל, זוכרת? הבאת לי תירס. אמרתי, שאני לא יודע מי את, ובכל זאת אני אוהב אותך. ואני לא ידעתי כמה זה נכון." נייל סיים את הנאום הקצר שלו.
פרפרים ריצדו בבטני.
"עכשיו אתה, זאין." הבטתי בו, מישרת מבט אל עיניו ולא נותנת לו להשפיל אותו.
"אני מחבב אותך. האישיות שלך, משגעת אותי. עם מגיעים ישר לנקודה, אני לא רוצה אותך עם אף אחד אחר. וכן, זה אנוכי. אני לא יכול. את משגעת אותי, כל העדינות שלך. וששמעתי, שאת עם הארי. התפוצצתי. למה הוא? למה הארי? כי הוא עשה את הצעד הראשון? לא אכפת לי. הוא לא. טכנית, נייל עשה. ואני עשיתי שני. שחיבקתי אותך, ונרדמנו, על הספה. הארי עשה את הצעד אחרון." זאין הבהיר את עצמו, אבל בשבילי הכל היה מעורפל.
"הארי ,דבר." עכשיו אני השפלתי את מבטי, ידעתי כי כואב לכולם, בגללי.
" אני מחבב אותך, וכואב לי. אני לא יכול, לסבול את העובדה שאת אומרת לי, 'בוא ננסה את זה.' התנשקנו, " הוא חשף, "ואהבת את זה. אני יודע. לא משנה כמה הצגות תעשי."
הבנים הביטו בי. כאב להם, בגללי.
ופעם ראשונה, אחרי חמש שנים, בכיתי. כי כאב לי.
בהתחלה הסתרתי את פני בכפות ידי ושהבכי התחזק, הבטתי בבנים, בלי שום בושה. שום מבט לא היה על פרצופי, הוא היה ריק. חסר הבעה.