"מגיע לך יותר טוב"

אני שוב בוהה בגבו, הרי הוא יושב מלפני.
עומר, הילד אשר אני יושבת לצידו, וידיד שלי, תוקע מרפק בצלעותיי. אני נוהמת בשקט ומפנה את מבטי אליו,
"מה?!" אני לוחשת בעצבים. אני מעדיפה שהיום המורה לא תתפוס אותי ותתן לי הפרעה.
"את בוהה בו." עומר מגחך, עיניו מרפרפות על פניי.
"הוא ישמע!" אני מזדעקת ושמה את ידי על פיו של עומר.
"מי ישמע מה?" הוא מסתובב אלי, וליבי מחסיר פעימה.
הוא שמע? הוא יודע?
"המורה… תשמע…" אני ממלמלת ומזיזה את ידי מפיו של עומר.
"הו…" הוא ממלמל בחוסר הבנה ומפנה את גבו אלי שוב.
הוא שוב בוהה בה. למרות שהיא יושבת בקצה השני של הכיתה, זה לא עוצר אותו. הנעיצות עיניים האלו שלו.
עיניים כל כך יפות… למה הן לא מתמקדות בי?
אני נאנחת בשקט ומפנה את מבטי אל מחברתי.
אם הייתי קצת יותר יפה, קצת יותר מוצלחת, אולי הוא היה מתעניין בי.
אני משרבטת את שמי ואת שמו כאחד, מאחדת אותנו ומקיפה אותנו בלב עקום במעט, אולי זה הלב שלי.
"היי," עומר לוחש באוזני, אני מרימה את מבטי אליו,
"מגיע לך מישהו יותר טוב."