בלי לדעת כלום,פרק 20; התפתחות.

הבטתי על המזוודה של שירי וניסיתי להבין איך היא מתכוונת לסגור אותה. שירי עמדה מול הארון שלי ועיקמה את פרצופה. "אני מפחדת שיהיה קר מידי. ואולי יב' מתכננים להרטיב אותנו ואז לא יהיה לי מה ללבוש! אוי. נראה לי ששכחתי לקחת בגדים יפים לערב. אמ' אני הולכ-"
"מאמי עוד מילה ואני נועלת אותך במחסן ואת לא יוצאת לשום טיול עם שום בנים! לא בנים סקסים של יב' ולא בנים מזילים ריר של כתה ט'!"
"טוב את גם לא ממש עוזרת עכשיו! תני לי יד פה!"
"את סתם תתעצבני עלי, אני פשוט חוסכת לנו וויכוח." שירי רקעה ברגלה בעצבנות.
התיישבתי על המיטה. התיק שלי היה מסודר כבר לפני ששירי הגיעה. הוא נח ליד הכניסה, לא מאויים ע"י ציוד ששירי תרצה להכניס לתוכו במחשבה ש'עדיף תמיד שיהיה יותר'…
"שירי תפעילי גלגלצ. אני חושבת שאני עומדת להשתגע מהאנחות הבלתי פוסקות שלך!"
באופן מאוד מפתיע שירי אכן לקחה את השלט של המערכת והפעילה את הרדיו על התחנה של גלגלצ.
עידן עמדי זימר לו ברקע על מלחמה.
השעה הייתה כבר אחרי שמונה בלילה.
אלירן היה אמור להגיע לפני כמה דקות ישירות מהמשמרת האחרונה שלו היום. הוא התקשר לפני שעה ושאל אם הוא יכול להגיע, כמובן שלי לא הייתה בעיה אבל אם הייתי שואלת את שירי היא הייתה מתקשרת לאיים עליו לא יעיז להגיע היום. היא והוא באותו חדר תמיד היה מראה משעשע למדי.
"בדיוק מדברים על החמור…" מילמלתי לעצמי כשאלירן כבר הופיע בכניסה של החדר שלי. ולולא היה לבד, שירי הנמצאת עכשיו במצב הכל כך קריטי, הייתה עטה עליו ומסלקת אותו קלומטר מהבית שלי.
אבל הוא לא היה לבד, רון היה מאחוריו.
"מה נשמע?" אלירן נכנס בלי ליחס חשיבות למבט של שירי והתיישב על המיטה שלי, בקצה השני.
רון נשאר לעמוד בכניסה, הוא נשען על המשקוף והביט בי מחייך חיוך קטן שחשף גומה שגרמה לבטן שלי לעשות כמה קפיצות.
בלי קשר לרצון שלי החזרתי לו חיוך.
"אז מה, שירי עוברת עוד אחד מההתקפים שלה?"
אני לא מתכוונת להתערב הפעם. אלירן באמת מגזים בהתגרויות שלו בשירי בזמן האחרון.
שירי עשתה לו אצבע משולשת וחזרה לסגור את המזוודה שלה, "נראה לי שזהו." טפחה עליה פעמיים.
כל אותו הזמן עין אחת שלי הייתה מביטה ברון שעוד לא פתח את פיו. ניסיתי לא להיות שקופה ולא להסתכל עליו יותר מידיי זמן.
כנראה שלא הצלחתי לעבוד עליו כי החיוך הערמומי והשובב החל לטפס שוב על פניו.
שירי יצאה מהחדר כשגבה מופנה אל רון והיא סוחבת את המזוודה הענקית שלה, אך לפני שהיא יצאה היא קרצה לי בחיוך וסימנה לי עם העניים לכיוון של רון. כאילו שלא הבחנתי בו.
אלירן קלט את חילופי התנועות בנינו כי הוא התיישר במהירות והעביר מבט ממני אליה, "למה שירי קרצה לך?" שאל כמו שרק הוא יכול לשאול. חוסר טאקט!
"לשירי יש טיקים בעין אידיוט!" הצעקה של שירי נשמעה מחוץ לחדר ואלירן עיקם את פרצופו.
"לשירי יש בעיות באמשלי…" מילמל בשקט.
ציחקקתי וזרקתי על אלירן כרית קטנה. הוא תפס אותה בזרירזות והשתמש בה כדי להשען על הקיר.
"רון אתה לא מתכוון לשבת?" שאל אותו אלירן.
שירי בדיוק נכנסה לחדר ורון נכנס אחריה.
"האמת שאני יוצא עכשיו. אמלי… כדאי שתצאי שניה לבחור שמחכה לך בחוץ…" אמר ויצא מחדרי.
שירי הרימה גבוה את שתי גבותיה.
החזרתי לה פרצוף לא מבין ויצאתי מהר כדי להשיג את רון.
הוא חיכה לי ליד הגיפ השחור שלו, מחייך את החיוך העקום שלו.
"זה שחיכה לי הלך כבר?" שאלתי בציניות, מנסה להבין למה הוא הגיע.
"הוא מחכה לך ליד הגיפ השחור. כדאי שתכנסי לגיפ כדי שתוכלי לראות מה הוא רצה," רון פתח את דלת הנהג והתיישב. גיחחתי. לא רק בגלל הסיטואציה המוזרה, יותר בגלל התמונה שעלתה לי לראש; ג'לטלמן מושלם שמחבב את הבחורה ופותח לפניה את הדלת.
נכנסתי לגיפ המוכר. אהבתי את הריח שכל כך הזכיר לי את רון ואת ההתרגשות שנלוותה כל פעם שהייתי לידו.
מבלי לחכות לתשובה שלי רון הכניס הילוך והחל לנסוע, מתרחק מהבית שלי.
"אתה חוטף אותי רון?" שאלתי מפרלטטת מעט.
הופתעתי מהאומץ שלו. הוא בכלל לא שאל אותי אם אני יכולה לבוא איתו עכשיו, אפילו לא אמרתי לשירי ולאלירן שמחכים בבית שלי!
אבל זה רון, ומשום מה, כמו כל דבר אחר שעשה, הביטחון שלו בעצמו והאומץ הזה נראו לי סקסים בטירוף.
"מה את מגדירה חטיפה?" ענה לי בשאלה.
רון נוהג כמו מטורף. ואני בעצמי נוהגת מהר ולא נותנת את התואר הזה לכל אחד, אז זה אומר הרבה.
הספקנו לצאת מהמושב בכמה דקות מהירות.
"אם תגלה לי לאן אתה לוקח אותי, למה וכמה נשים תמימות רצחת השבוע אני אבטח בך מספיק כדי לבוא מרצון…"
הצלחתי להצחיק אותו. הוא גרם לי להצטרף מידית לצחוק המתגלגל והשובב שלו.
"אם תבואי מרצון זאת לא תיהיה חטיפה. את תהרסי לי את כל התוכנית. מה אני צריך לעשות כדי שלא תרצי לבוא?" עצרנו ברמזור והוא הביט בי.
לרגע, רק לרגע לא יכולתי להוריד את מבטי ממנו.
"אמלי?" שאל בגיחוך מכשלא עניתי.
"אני חושבת שארצה לבוא בכל מצב," ציחקקתי בעצבנות. הוא היה כנה איתי, מגיע לו גם קצת כנות מצדי.
בדיוק כשחשבתי שאמרתי משהו לא במקום רון דיבר, כשהוא עדיין מביט על הכביש, "יופי, כי לא רציתי לחטוף אותך."
זה אומר שהוא רצה אני אבוא מרצון? לא הבנתי למה התכוון אבל החלטתי לא לשאול.
עד הרגע שרון ירד מהכביש והחל לנסוע בשביל עפר הנסיעה עברה עלינו בשתיקה. ואהבתי את זה. השקט היה מרגיע ונעים, לא הרגשתי צורך למלא אותו בדיבורים. הרגשתי כאילו דיברנו לאורך כל הנסיעה, כאילו הכרתי אותו טוב יותר בעזרת השתיקה. וידעתי שגם הוא הרגיש ככה. רון נהג בביטחון כל הדרך ומידיי פעם הגניב לעברי מבט, החזירתי לו מבט וכבר לא פחדתי מזה שעיניי ינעלו על עיניו כמו שפחדתי פעם. פעם כמו עכשיו היה בלתי אפשרי להתנתק מהמבט שלו, אבל עכשיו מבטו היה רך יותר, בוטח ולא חושד.
הצצתי מהחלון וניסיתי לזהות את המקום. היינו בשטחים של אחד המושבים או הקיבוצים שבאזור, אבל בגלל שרון עשה עיקוף ונכנס דרך השטחים של מושב אחד לאחר כבר איבדתי את היכולת לזהות איפה אנחנו.
רון פרץ בצחוק האופייני לו. "אני יכול לראות שאת עוד שניה מתפוצצת מרוב סקרנות! אז אני אעזור לך טיפה," רון רכן אלי בזהירות ואני עצרתי את נשמתי בגלל הקרבה שלו. "אנחנו בחו"ל" אמר בלחישה שכמעט ולא נשמעה.
אם היה נותן לי זמן להתאושש ולסומק שבלחיי לעבור הייתי מוצאת תגובה טובה יותר מגלגול עיניים.
רון הביט בפניי וצחק. לא יודעת אם זה בגלל הסומק העמוק שמסגיר את רגשותיי כל פעם או בגלל גלגול העיניים שלי.
רון עצר את הגיפ בין כמה שיחים ענקיים ועצים שצמחו לגובה של יותר משלוש מטר. נראה שאנחנו הולכים למקום שבו הגיפ לא יוכל להכנס.
הוא חיכה שאני אצא ואז אמר לי בצחוק חנוק, "ברצינות, אנחנו מחוץ למושב. מתערב שלא הגעת יותר רחוק מכאן." הוא החל להתקדם.
"תמשיך לצחוק עלי רון!" ניסיתי להדביק את הליכתו המהירה. כשראה שקשה לי ללכת מבלי למעוד הוא האט ובחר את השביל הכי נקי מעצמים גדולים שיכל למצוא.
שאר ההליכה עברה עלינו בשקט. רון שתק ופניו נראו שלווים,אבל יכולתי לראות את העניים והאף שלו מתכווצת במחשבה. הייתי נותנת הרבה כדי לדעת על מה הוא חושב.
לאחר עשר דקות בערך רון נעצר והסתובב אלי, במשך כל הדרך פיגרתי מעט מאחוריו כשהוא מפנה לי את הדרך קדימה בזהירות.
"חכי כאן," אמר לי והתקדם לבדו.
לא עברו יותר מכמה שניות ונכנסתי אחריו מבלי לחכות לאישור שלו.
רון עמד מצידי ובדיוק הפעיל את הגנרטור. ראיתי אותו מניד בראשו על כך שלא חיכיתי וחיוך התגנב לשפתיו.
מה שראיתי היה יפייפה. באמצע השדה הייתה חלקה ריקה מכל עצים או שיחים ובאלות היו מפוזרות מסביב לחלקה בגבהים וגדלים שונים. על הבאלות והעצים שמסביב היו נורות לד שהפיצו אור לבן.
הכוכבים בלטו בשחור שהקיף אותם ואור הירח האיר בעדינות.
הבטתי על רון שהתקרב אלי ובחן אותי בזהירות.
"וואו" זה היה כל כך קסום.
"את אוהבת נכון?"
"מי לא יאהב את זה? איך אתה יודע על המקום הזה?"
רון התקדם לעבר חבילת קש והתיישב עליה. הלכתי אחריו.
"עומר וכמה חברים סדרו פה, השכבה שלנו עורכת מסיבה בלילה שחזרה מהטיול. " הוא הושיט לי יד על מנת לעזור לי לעלות אבל הנדתי בראשי ועליתי לבד. הוא שוב חייך.
"אני מתפלא ששירי או אלירן עוד לא התקשרו," הוא אמר במבט מהורהר כשהוא מביט קדימה.
אוו אם היה יודע עד כמה מתוחכמת שירי. היא בטח הבינה לאן נעלמתי והיא מאושרת עד הגג. לא אתפלא אם היא גם אסרה על אלירן להתקשר אלי עכשיו. כשאחזור אצפה למצוא אותה מחכה לי בבית, עם לשון בחוץ, רגישה לכל פרט שאפלוט.
לרון הסתפקתי רק במשיכה בכתפיי.
"אמ'? יש לי שאלה פרטית טיפה…"
ממתי יש לפיו מעצור? הוא תמיד אומר מה שבראש שלו מבלי לחשוש.
"איך את מסתדרת לבד? אני מתכוון, אם לא הייתה לי אחות גדולה או אמא הייתי משתגע…"
אוקיי. זה כבר יותר מידי. כל שניה איתו אני מגלה בן אדם חדש. רון ילד של אמא?
"יש לי אח גדול," ידעתי בוודאות שלא לזה התכוון אבל רציתי לציין שדניאל קיים.
רון נראה מופתע שלא כהרגלו.
ודווקא השתיקה שלו והחלל הריק שהשאירה השאלה שלא נשאלה היו אלו שגרמו לי להפתח.
"הוא לא בבית פשוט, אבל הוא אחי" רון הביט בי וחייך חיוך מעודד.
"אז איפה הוא?"
"כבר שנה שהוא באפריקה, מאז שהוא השתחרר מהצבא. הוא… נפצע בעזה ומאז הוא התרחק מאוד," לא רציתי לדבר על אמא.
"הוא לא יוצר קשר ואני אפילו לא יודעת מה קורה איתו, היינו מאוד קרובים אז המרחק הזה קצת…"
עצרתי וציחקקתי במבוכה, "עכשיו אתה מרחם עלי יותר?" הכרתי את המבט שהיה על פניו.
"לא יותר. אבל אני עדיין חושב שזה קשה לא לחיות במשפחה רגילה,"
משכתי בכתפי.
"איך הוא היה? אחיך אני מתכוון,"
"הוא היה דומה לך בהרבה מובנים אתה יודע? הוא היה מופנם ושקט כמוך אבל מאוד עמוק מבפנים, הוא היה מתחשב ורגיש כשזה נגע לאנשים הקרובים אליו אבל אם מישהו אי פעם פגע בקרובים אליו הוא היה יכול להיות מפחיד. בפעם הראשונה שראיתי אותך חשבתי עליו. איך שהתנהגת עם הבחור הזה מהבר, איך שסובבת לו את היד; אחי גם היה ככה, הוא למד השרדות. ככל שאני מכירה אותך יותר ככה אני מתגעגת אליו יותר, אתה ממש מזכיר לי אותו. הוא גם היה לוקח אותי לים כשהיה קר בחוץ, היינו מבלים שעות שלמות ליד הים עם גיטרה…"
רון הסתכל לתוך עיניי ונראה חושש, כנראה בגלל הנושא הרגיש.
"וואו כבר מלא זמן שלא דיברתי עליו עם מישהו. הוא באמת חסר לי. כשהוא… כשהוא התרחק הוא לא היה חוזר הביתה ביציאות מהצבא וכחזר הוא היה מבלה במוסך במושב שבו היה עובד מידי פעם. אני חושבת ששם היה לו יותר נוח מאשר בבית שההעלה זכרונות כואבים.
עכשיו רון נראה מבוהל.
"הייתי צריכה להכריח אותו לדבר. אבל חשבתי שזה יעבור לו לבד כבר… שהוא מתמודד. כאב לי לראות אותו מתרחק אבל מה יכלתי לעשות? פחדתי להכאיב לו יותר.
פעם הייתי מרחמת עליו, עכשיו אני כועסת עליו ! הוא לא היחיד שעבר את זה. גם לנו זה היה קשה מאוד. עכשיו אני חושבת שהוא אנוכי. אני כבר לא רואה אותו בתור גיבור או מעריצה אותו כמו פעם.
נפתחתי מה? אני לא יודעת למה סיפרתי לך…"
רון נראה כאילו שפכו עליו מים קרים.
"זה בטח קשה…" פלט.
"זה בסדר. הזמן הופך את זה ליותר קל. אתה יודע, הוא גם גולש מעולה כמוך, אמרתי בחיוך נוסטלגי מעט, "הוא היה זה שלימד אותי לגלוש, דניאל אני מתכוונת,"
לא חשבתי שאמרתי משהו מיוחד ולא ציפיתי לתגובה שבאה מצד רון. הוא הביט בי בהלם, חיוור קצת.
הוא בטח ממש מרחם עלי.
לרגע, רק לרגע התאכזבתי והרגשתי פספוס בגלל התגובה של רון, אם כי הוא התאושש במהירות. לא רציתי שהוא ירחם עלי. ציפיתי מרון למבט של 'לא בוכים על חלב שנשפך וסחתיין על ההתמודדות!'
"אתה בטח חושב שאני מתוסבכת לגמרי…"
"את בסדר גמור אמלי, " אמר בקצרה כמתאים לו.
צחקתי, ורון חייך מין חיוך עצוב שכזה.
"אז זה טוב שאני פה לא? או שזה גורם לך התגעגע אליו יותר? אם אני עושה משהו שמזכיר לך אותו וזה מפריע לך הייתי רוצה שתגידי לי, " הגבות שלו היו מכווצות וההבעה החוששת והמצטערת משהו עוד לא ירדה לו מהפנים.
כשהוא רוצה, הוא יכול להיות הבחור הכי מתוק בכל העולם!
"זה בסדר. זה דווקא באופן דיי מפתיע קל יותר איתך, אתה מזכיר לי את דניאל של פעם.
אני אוהבת את זה,"
חשבתי שזה יעלה לו חיוך אמיתי על הפנים המדהימות שלו אבל החיוך שלו לא היה שלם.
"את דיי מדהימה את יודעת?" הוא ניער את ראשו והביט בי.
צחקתי, "גם אתה בסדר,"
הוא נאנח, סובב את גופו לכיווני וקיפל את רגליו כך שישב משובלב רגליים מולי. "אני רציני אמ', את באמת מיוחדת, בשבילי אני מתכוון. ככל שאני מדבר איתך יותר ככה אני רוצה להכיר אותך יותר. אני מבין על מה את מדברת גם אם זה נשמע מופרך או שונה.
וכל זה ללא ספק שונה בשבילי. אני שמח שהלכתי למועדון של בו באותו לילה, אני שמח שעזרתי לך באותו הלילה ושהחלטתי שאני רוצה להתקרב אליך.
אני רציני, אמ', את מתאימה לי ואני הולך לאחוז בך ולא להרפות."
זה היה אחד הרגעים המביכים בחיי. לא ידעתי מה לומר, רון אכן סיקרן אותי והשתוקקתי להיות לידו אבל כי הוא היה ככ דומה לדניאל לא? לא ידעתי אם הוא 'מתאים' לי.
אבל ידעתי שאני מאוהבת בו ואפילו מתחילה לאהוב אותו.
חייכתי חיוך כמעט לא מובחן והסתובבתי למולו גם. עכשיו ישבנו שתינו בישיבה מזרחית אחד מול השניה.
"אוקיי, אני גם משתוקקת להכיר אותך אז מספיק עם הנושאים הכבדים. תספר לי משהו עליך. אני לא יודעת עליך שום דבר."
"אוו את יודעת. את שמה לב לדברים הקטנים שאני עושה וזה חושף בי צדדים שאפילו עומר לא מכיר."
מסביבנו הייתה דממה וקולות התנים היו היחידים שהפרו אותה. הלדים שהיו מסביבנו היו נקודות זוהרות על רקע החשכה וללוא רון הקרוב אלי הייתי מזדרזת להתרחק מהמקום היפייפה אך המפחיד.
"אז ספר לי משהו שאני לא יודעת, אמרתי נחושה להכיר אותו יותר. "ספר לי משהו מופרע, משהו שאף אחד לא יודע, "
"ואת מבטיחה לשמור את זה עד הקבר?"
הינהנתי במהירות, סקרנית.
"אני רעב מת!"
"רון!"
הייתי קרובה לרון עד כדי כך שיכולתי לראות בבירור את קמטי הצחוק מסביב לעניו הירוקות ויכולתי לשים לב לנקודות החן שהיו לו בזווית הפה.
הוא צחק עלי. כמו תמיד.
"סתם בצחוק, אמ'. את ממש רעבה לרכילות ממני אה?"
"טוב אתה מבשל את זה. אתה בחור מסתורי, ואני מכירה אותך רק כמה חודשים. "
"אז מזל שקשר לא נמדד בזמן," הוא הרצין.
"אז במה הוא נמדד?" השתוקקי לתשובה רצינית שתבהיר לי אולי מה קורה עמוק בתוכי.
"התאמה." חד וחלק.