מבט ראשון

במבט ראשון ראיתי רק את העיניים. ברור שכל יתר הגוף היה שם ,גבוה ,רחב, רעמת שיער שחור פרוע , בגדים שגרתיים לחלוטין ליום קריר באמצע נובמבר . אבל העיניים היו מה שחדר ישר במבט הראשון , בחיים לא ראיתי עיניים בגוון כזה של כחול כהה. הוא חייך , מה שהבליט את תווי הפנים הנעריים שלו והושיט יד מחווה על השקיות שסחבתי "צריכה עזרה?". המסקנה הראשונה שלי היתה שהוא ממש לא הטעם שלי. העדפתי בחורים מטופחים יותר וגבריים יותר , כאלה שבחיים לא יסתובבו ככה , לא מגולחים ורטובים מהגשם . המסקנה השנייה שלי היתה שאני ממש זקוקה לעזרה , סחבתי את הקניות שלי ושל בלייר ביד אחת ואת הקניות של גברת מדוקס ביד השניה , התפללתי בלבי שהגשם לא הרס את המצרכים שקניתי. מהוססת עניתי לבסוף "אני גרה רחוק " הוא הושיט יד ולקח את השקיות מידי השמאלית "גם אני" ענה בחיוך וקרץ. מי קורץ אחרי כיתה ג'? תהיתי כשהושיט את ידו השניה ולקח את השקיות מידי הימנית . "נדיר לראות מישהו יוצא לקניות בלי מכונית" אמר כשהתחלתי ללכת מחווה לו שיבוא בעקבותי "משרת סטודנט" עניתי במשיכת כתפיים. הגשם התחיל שוב , מיהרתי לצלול לתוך חדר המדרגות של הבניין הקרוב ביותר והוא נכנס אחרי והניח את השקיות בזהירות על הרצפה. בהיתי באומללות דרך החלון , תוהה מה יעלה בגורל המצרכים שלי כשהוא הושיט לי יד "רידיאן הריסון" , לחצתי אותה מופתעת ושמתי לב שהחיוך שלו חזר. "אלה" מלמלתי אחרי שניה כשהבנתי שהוא מחכה לתגובה. הוא פנה להסתכל על הגשם "הסופה הזאת בטח נראית מדהים מהגג" אמר אחרי כמה דקות של שתיקה. זה עורר את סקרנותי "למה?" הוא משך בכתפיו "תמיד כיף לראות ברקים מהגג". התשובה שלו היתה מגוחכת "הם נראים בדיוק אותו דבר מהמרפסת שלי" הוא הסתובב ונשען כנגד החלון "באיזה קומה את גרה?" ניסיון התחכמות מיותר "שנייה" הוא חייך חיוך ממזרי "גם אני, זה לא אותו דבר". הגשם נחלש באותה מהירות שהוא התחיל. "בוא נלך" אמרתי אחרי כמה דקות , כשהייתי בטוחה שהטפטוף העדין הוא משהו שאני יכולה להתמודד איתו. יצאנו חזרה והמשכנו בדרך בשתיקה , היה משהו נוח בשתיקה הזאת , מוזר בדרך כלל הרגשתי צורך לפטפט בלי סוף כדי למנוע מהשיחה לדעוך לשתיקה מביכה כזאת אבל איתו רבע שעה עברה במהירות וכבר התקרבנו לדירה.
כשהגענו לקצה הרחוב מיהרתי להסתובב אליו "תודה" אמרתי והושטתי יד לשקיות "המ למה אנחנו נפרדים בקצה הרחוב?" שאל והתחיל להעביר לי את השקיות בחזרה אחת אחת , הן היו כל כך כבדות גם קודם? "כי אתה יכול להיות אנס, זה יהיה ממש חסר אחריות מצדי להראות לך איפה אני גרה" ציפיתי לתגובה נעלבת או זועמת ולכן הופתעתי כשהוא צחק "אני לא אנס, הדרך הפשוטה ביותר לקבל תשובה היא לשאול" הרמתי גבה בפקפוק להכרזה הזאת " זה בדיוק מה שהיית אומר אם היית אנס ורצית לגלות איפה אני גרה" השקיות האלה ממש כבדות רטנתי ביני לבין עצמי "את רוצה חוות דעת נוספת?" החיוך הזה מתחיל לעצבן אותי "ממי בדיוק?" שאלתי כשהסרקזם נוטף מהטון שלי "מבלייר" הוא ענה והחיוך המעצבן התרחב , בהיתי בו בהלם "אתה מכיר את בלייר?" הוא הנהן וצחק , לוקח את השקיות בחזרה ומתקדם לעבר הדירה שלי . " מאיפה אתה מכיר את בלייר? " הלכתי בעקבותיו המומה כשהוא שלף מפתח מהכיס ופתח את השער ואחריו את הדלת , הוא ענה רק אחרי שהוא עלה שתי קומות ונכנס לדירה שלנו מניח את השקיות על השולחן "היא האקסית שלי , אני השותף החדש שלכן" הוא התיישב על אחד הכיסאות וניער את המים משערו , אדיש לחלוטין להלם שלי . כמובן, ריד הריסון , האקס המיתולוגי, שמעתי עליו כל כך הרבה בתקופה שלמדנו ביחד באוניברסיטה. הוא הרים אלי מבט משועשע "חשבתי שנראית מוכרת ליד הסופר אבל אמרת שקוראים לך אלה, הבנתי שצדקתי כשהגענו לרחוב". הסמקתי עד שורשי שערי "זה כינוי" מלמלתי והתחלתי לסדר את המצרכים בארונות ובמקרר הנחתי להקלה שכלום לא נהרס להסיח את דעתי מהמבוכה. הוא צחק שוב " הגיוני , הייתי עלול להיות אנס" הסתובבתי לראות אותו קורץ שוב. התיישבתי מולו אחרי שסיימתי לסדר והושטתי לו יד "ניקול אלאס" הוא לחץ את ידי בחזרה "אז הכינוי הוא -" "-קיצור של השם משפחה שלי" עניתי בחיוך. "בלייר לא סיפרה לי שיש לנו שותף חדש" הוספתי מבולבלת , השותפה המדוברת אמורה לחזור רק מחר בבוקר אבל העובדה שיש לו מפתח מאמתת את הסיפור שלו גם אם לא הייתי זוכרת את כל הסיפורים עליו. הוא בהה בשקיות שהשארתי על השולחן "זה לא היה ממש מתוכנן" מלמל לבסוף. "אלה המצרכים של גברת מדוקס , השכנה מלמעלה " הסברתי ומשכתי את תשומת ליבו חזרה אלי "כדאי שאלך להביא לה אותם " מלמלתי והתחלתי לאסוף את השקיות שנותרו תחת מבטו החודר. "צריכה עזרה?" שאל לבסוף , הנדתי בראשי "לא זה בסדר, אחזור בקרוב , אם אתה רוצה לשתות משהו הכוסות במדף השלישי מימין והקפה בדיוק מדף אחד מתחת" מיהרתי לצאת בעקבות ההכרזה הזאת. נמלטת ממשהו שלא רציתי לראות בעיניו. משהו עצוב שהזכיר לי דברים שעדיין נאבקתי לשכוח.