מאמי – פרק 1

"תקראי לי מטומטמת, תקראי לי דפוקה, מפגרת או כל מה שבא לך! למה אני יודעת שזה לא נכון", כתבה אמילי ללי בצ'אט, "אבל לא אנורקסית גמדה, למה זה הכי פוגע כי זה נכון – ילדה בלי חיים, כמה שאני בוכה בגללך – את פשוט.. את פשוט, ילדה בלי חיים! זה מה שאת, תעזבי אותי בשקט!!".
אמילי נולדה לפני הזמן ובגלל בעיות רפואיות היא לא גבהה מאז גיל עשר והיא גם מאוד רזה – אנורקסית.
הבכי היה החבר הכי טוב של אמילי בתקופה מסוימת – תקופה של הצקות.
של הרבה חיבוקים של כריות והתחבאות מתחת לשמיכה כאשר הדלת סגורה ואף אחד לא פותח ולא מלטף אותה…
אמילי לא הייתה 'מקובלת', היא גם לא הייתה 'חננה', היא גם לא הייתה 'ממוצעת, בינונית,' איפשהו באמצע.. פשוט תלמידה. היא אף פעם לא רצתה שיקבעו את הרמה שלי על פי מס' הלייקים, או העוקבים או מה שזה לא יהיה..
"ילדה זבל," קמה אמילי מהמחשב וניגבה עם השרוול את האף.. "מה אכפת לי ממנה, היא כלום בשבילי".
אמא של אמילי נפטרה בלידה, אבא של אמילי היה מכה אותה כל לילה.
סיפור החיים של אמילי לא רחוק מלהיות "גיהנום" או תסריט טוב לריאלטי סוחף דמעות..
אמילי חיה אצל דודה שלה שהצילה אותה מאבא שלה לאחר שהוא רצה ממש להרביץ לה,
כל המחשבות עברו לאמילי בראש, היא הלכה למקרר והוציאה שוקו בשקית והתיישבה מול הטלוויזיה.
מלמטה צעקות נשמעו והיה כבר ערב,
בין לבין הציצה אמילי מהחלון כדי לראות מה 'המהומה'.
שלוש נערים, 'ערסים' אפשר לאמר, צחקו בקול, פיצחו פיצוחים ועשנו נרגילה כל אחד בתורו שחטה.
"סתמו כבר!" צעקה אמילי מהחלון.
"למה מה?" צעק אחד הנערים ומסר לחבר שלו בלחש, "תראה את החשה הזאת..".
"לכי תדפקי את אימוש" צעק אותו אחד ותוך כדי צחק,
"מפגר!" היא צעקה, "אמא שלי מתה, ואני לבד בבית אז סתמו…".
"לבד בבית אה??" אמר אותו אחד לשניין האחרים.
אמילי הביטה שוב מהחלון ואותם ערסים כבר לא ישבו למטה, נשארה רק הנרגילה על הריצפה, ושקית הפיצוחים נפלה על הריצפה.
דפיקות בדלת נשמעו,
"פתחי ילדה," נשמעו קולות הנערים, "אמרת שאת לבדים בבית, לא?".