מאחורי חזות קשוחה פרק 9

לפתע הטלפון הנייד שלי החל לצלצל על המסך הופיעה מספר לא מזוהה, כולם השתתקו והביטו בי בתימהון אף אחד לא הוציא מילה בחדר שררה דממה. השקט הזה דחק את כול הצחקוקים שהעיקו עלי הצידה, ורצח את התעללות הנפשית הזאת שהם תיכננו נגדי והשאיר לי במתנה אדישות קרירה ומתוקה מלווה בדממה נעימה. לצערי את השקט הזה תיקנה שיחת הטלפון המוזרה. חבל… דווקא נהנתי מהדממה, עיניתי.
"מה!"צעקתי אל הטלפון.
"דניאלה, אני מנסה להשיג אותך כבר כל היום איזה מזל שאת עונה!" נשמע קול רציני מעבר לקו, בדרך לא הגיונית הקול הזר היה מוכר לי, כיווצתי את עיניי והבטתי סביב בבלבול.
"סליחה?."מלמלתי בחוסר ביטחון והשפלתי את מבטי בהיסוס.
"חשבתי שלא תזכרי,"נאנח האדם מעבר לקו.
"נוי?"מלמלתי בפחד בולט, מיקה הסתובבה ופערה את עיניה בסקרנות.
"אז כן זכרת,"אמר נוי בקולו נשמעה אנחת שמחה.
הטלפון החליק מידי המזיעה וצנח על הרצפה, השיחה התנתקה.
פתעום חשת כאבי ראש טורדניים, לחץ פנימי נוראי שגרם לי לטישטוש, בילבול ומבוכה קלה, הבחנתי במיקה עומדת מולי."זה הוא?!"שאלה מיקה מחזיקה בכתפי מנסה ליצב אותי, התנשפתי בכבדות, בראד קם על רגליו והתקרב לעברי."את חיוורת נורא,"השיב בדאגה כנה לחלוטין ותפס בידי.
הפנתי את מבטי אל מיקה "מיקה, זה הוא"אמרתי בתסכול הרגשתי שעיני צורבות מדמעות שמנסות לפרוץ החוצה.
דור החל לצחקק בלעג "חבל שלא דיברתי על מיליון דולר"אמר.
הרגשתי שכל גופי רועד, הלב פועם בחוזקה, נשימותי נעשות כבדות יותר.
"אני הביא לך מים"הכריזה מיקה והלכה אל המטבח באיטיות, דור הלך יחד איתה.
בראד הושיב אותי על הספה בעדינות והתישב קרוב אלי הוא שחרר את ידי מידו וכמה רגעים לאחר מכן שאל
"מי זה הנוי הזה?" עצמתי את עיניי חזק , ונתתי לדמעות לזלוג, לכאב לצאת, אין לי כוח להעמיד פנים שהכל בסדר שאני חזקה, קשוחה. אני בוכה, כולם יכולים לקפוץ לי לעמוד על הראש ולנופף ברגלים, פעם בחיים גם לי מותר לבכות, להתפרק בעיקר אם יש לי סיבה טובה מספיק. מי אמר שבחור זאת לא סיבה מספיק טובה בשביל לבכות.
בראד הצמיד את ראשי על חזהו הרחב, דרכו יכולתי לשמוע את פעימות ליבו החזקות.
בראד צחקק "את יודעת, לא תמיד צריכים להיות כל כך אדישים אל החיים" אמר והעביר יד בשיערי.
דור ומיקה חזרו . מיקה הניחה את כוס המים על השולחן ונעמדה מול הספה בוחנת אותי מרחוק.
"היא בסדר?"נשמע קולו של דור, נאנחתי בצער ועוד כמה דמעות זלגו מעיני ונשרו על חולצתו של בראד.
ואז למרות העייפות, הרעב, והרצון העז להישאר על חזהו החמים של בראד, הרגשתי צורך ללכת משם לפני שאעשה שטויות שאתחרט עליהם בעתיד. קמתי על רגלי סמוכה כולי, הרגשתי שהעיניים של כולם נעוצות בי זאת היתה רגשה מזעזעת. התכופפתי על בירכי כדי לקחת את טלפון שהיה זרוק על הריצפה. אחזתי בו הזדקפתי ויצאתי מהבית טורקת אחרי את הדלת.

*

ישבתי על ספסל נידח בגן סמוך לביתה של מיקה סמוכה מבכי שומעת איך הלב נשבר. מזיעה מבחוץ אך מבפנים קפואה, מרגישה אך הלב מתרסק למיליוני רסיסים קטנים. הלב מתכווץ שוב ושוב אך מיד נסגר, מגן עליי מפני הכאב שעולה, מונע מהלב להתפוצץ ולהכאיב עוד יותר.
הודעת טקסט נשלחה אל הטלפון הנייד שלי, לא עניתי ולא טרחתי אפילו לבדוק ממי היא. הטלפון צלצל. מחיתי את הדמעות מלחיי ועניתי לשיחה,
"מה…"נאנחתי בכאב, מחזיקה את ראשי בידי.
"השיחה התנתקה"לפתע נשמע קול מוכר מעבר לקו, גופי קפא לרגע. היה זה קולו העמוק של נוי.
"כן,"אישרתי,"טוב נו, מה אתה רוצה?"שאלתי בחוסר סבלנות והרגשתי שראשי מתחיל לכאוב.
"אני שמח לשמוע שלא השתנת…"השיב במהירות, גלגלתי את עיני בבוז.
"חזרתי, רציתי שאת תהיה הראשונה שתדע"המשיך נוי.
"תודה באמת…"לגלגתי, עיני עדיין היו נפוחות ואדומות.
"חשבתי שתשמחי…"ציין נוי.
"כנראה שאתה לא יודע הכל…"מלמלתי, מרגישה איך הדמעות מפלסות את דרכן לעבר עיניי.
"אני מיציתי את השיחה…"הוספתי.
"טוב, אז נפגש"אמר נוי, נאנחתי בכבדות.
"ברור.."השבתי וניתקתי את השיחה.