מאחורי הקלעים של אהבה.
שיקרתי כשאמרתי שאני יושבת בחלון ומסתכלת על הרחוב, לפחות שיקרתי בזה שאמרתי שאני עושה את זה הרבה. תמיד רציתי לעשות את זה אבל לא עשיתי, קצת פחדתי מהגובה וקצת לא ראיתי בזה טעם, זה סתם הרגיש קצת סקסי מהצד אך חסר תכלית אמיתית.
לא ידעתי מתי בדיוק תגיע, אבל כבר הייתה לי הרגשה שזה יקרה ממש עוד רגע. עליתי לחלון שמתי את האלבום של האמן שהכרתי לך שממש מצא חן בעינייך, ועוד יותר מצא חן בעינייך שאני מקשיבה לו.
שתיתי כוס קפה בוצי תוך כדי שאני בוחנת את הכביש מנסה לזהות את אפי הרכב שלך, שתמיד אהבת להסביר שנקרא ככה כי הוא היה צהוב כמו "אפרוח חדש". לא הבנתי מעולם את משמעות הביטוי, אך גם לא העזתי לשאול. ישבתי ובהיתי וזה יכול היה להיות רגע נפלא אלמלא לא הייתי בתוכו. כל מה שחוויתי באותם רגעים הייתה ההתרגשות מלראות את הפנים שלך, הצמרמורת שתעבור בי כשהגוף שלך ייגע בשלי, גם אם זה רק חיבוק קצר. רציתי אותך כל כך ברגע הזה. אבל בעיקר רציתי שתראה אותי קצת יותר מסקרנת. רציתי שתיפול בקסמי, רציתי שתיפול לרגליי, שלא תצליח להשלים מחשבה או אפילו חצי מחשבה בלי שהתמונה שלי מביטה בך מהצד חולפת לה בראשך. רציתי שתשתגע מהאדישות שבה הייתי מתייחסת לדברים, שתתאהב בנונשלנטיות שבה הייתי מבצעת את הדברים הקטנים והגדולים ביותר, רציתי שתהיה מטורף עליי, משוגע בגללי. שכל החברים שלך יגידו שנפלת חזק, ושהמשפחה שלך לא תזהה אותך כבר.
אז ישבתי בחלון, ועישנתי סיגריה ושתיתי קפה בוצי והקשבתי להוא. פתאום בקצה הרחוב ראיתי את אפי מדדה לו כאילו הרגע בקע והוא מגשש את דרכו אל אמא אך ורק בעזרת חוש הריח. רצתי לפתוח את הדלת, חזרתי לחלון, הכנסתי את עצמי לאווירה של הבחורה המגניבה שזה עוד משהו שהיא עושה ולא מספרת לעולם. ואז שמעתי אותך מתקתק לא סובבתי את הראש עד שפתחת את הדלת ונעמדת בכניסה איזה כמה שניות טובות, הכל כדי לשרת את הסיטואציה.
חייכת אליי מהדלת והתלהבת נורא.
ואני, אני אמרתי לך שאני עושה את זה הרבה.
אז שיקרתי מה יש? שיקרתי עוד הרבה פעמים.
בכל אחת מהפעמים שיקרתי כי הרגשתי את הצורך, זו הייתה הפעם היחידה ששיקרתי כי יכולתי.
שם באותו הרגע, הייתי צריכה להבין שזה נגמר.
כי אמנם שביתי אותך באיזשהוא קסם זר, אבל הוא לא היה שלי פרטי.
היום אני אהיה כנה.
אני עוד יושבת בחלון, משחזרת את הרגע הזה, כל ערב קצת לפני השקיעה, בשעה שבה השמיים צבועים בצבעי התקווה המתעתעת.
אותו ריטואל כל יום באותם זמנים לבערך, משוטטת במבט לכל אורך הכביש הצר במטרה לראות שוב את אפי.
אפי אמנם עוד לא הגיע, כנראה שגם לא יגיע בכלל.
אבל אני כבר מצליחה להתיישב על קצה החלון כשהרגליים כבר לא מקבלות ביטחון מהמשקוף, הן נעות להן באוויר, לא מחכות לקבל את ההכרה של הקיר.
תגובות (8)
זה כתוב ממש יפה (וכולנו בסופו של דבר משחקים באופן כזה או אחר)
תודה על הקריאה, ותודה נוספת על הכנות.
זה כתוב טוב, אהבתי את העולם הפנימי של הדמות
תודה רבה.
הרבה ישירות וכנות, די נחמד, אהבתי.
תמיד נהנה לקרוא על השקרים שאנחנו מספרים לאחרים ולעצמנו. בעיקר כשהם כתובים בכזאת כנות. לא יכול שלא לחשוב שהמשפט "היום אני אהיה כנה" הוא השקר שאנחנו מספרים לעצמנו. פרט לתוכן גם עטוף בצורה יפהפיה, ומי שהמציא את "לא חשוב הקנקן…" היה כנראה שקרן בעצמו.
סיפור ממש יפה! אהבתי בעיקר את השורות הראשונות, על הקלישאה של לשבת על אדן החלון ולהשקיף החוצה
דרושים לעבודה בקלדנות, מדובר על עבודת הקלדה, מדובר על שכר שעתי של 42-48 שקלים לשעה, לא נדרש ניסיון, לפרטים נא לשלוח מייל ל [email protected]