מאחורי העננים השמיים תמיד כחולים- פרק 2: מול כל העולם

״אז אתה מבין? אבא נכנס לשוק השחור, ואותנו שלחו לפנימייה.״ הסברתי לחוקר שהקשיב לדבריי בסקרנות ובחן כל תנועה שלי.
״איך היה בפנימייה?״ שאל החוקר בהתעניינות.
״בהתחלה לא משהו…״

*
ירדנו מרכב המשטרה בליווי השוטר הנחמד שסחב את דבריי, בכל זאת ילדה בת שבע.
עומר ואני נכנסנו לשטח הפנימייה בצעדים קטנים, אחוזי ידיים, זה הרגיש כאילו רק אנחנו מול כל העולם.
מסביבנו היו ארבעה ילדים ששיחקו בחבל, וכשנכנסו ראינו עוד כמה ילדים אולי חמש שנים מעליי, לא יותר.
הם הסתכלו עלינו, ובחנו אותנו כאילו אנחנו איזה מחבל, זה היה נורא.
״אתם בטח עומר ויהלי,״ אמרה אישה לבושה בשמלה שחורה וארוכה ונעלי עקב שחורות ומכוערות, בוא נגיד שגם היא לא בדיוק הייתה מלכת היופי.
היא הייתה קצת מלאה, אבל לא שמנה, ועל פני הופיע חיוך, צבוע כמובן.
בעיניה היה משהו רע, מתנקם, ממורמר.
״כן.״ ענה עומר, אתם בטח רוצים סיור, נכון?״ שאלה ואני הנהנתי בחיוך.
״יופי. קודם תכירו את המנהל.״ אמרה, הסתובבה, והתקדמה לחדר שדלתו הייתה כולה מצופה זהב.
״תכירו זה אדון לוי, אתם יכולים לקרוא אדון לוי.״ אמרה האישה ואני ועומר החלפנו בינינו מבטים מפוחדים.
״אל תתייחסו אליה, היא סתם צוחקת,״ אמר המנהל ושלח לעברה מבט מזהיר.
״אתם יכולים לקרוא לי שמעון, עכשיו חוקים:
כשאני מכבד את האחר, האחר מכבד אותי, אוקיי?״ שאל שמעון בחיוך מטריד למדי.
עומר ואני הנהנו בראשנו.
״בסדר עכשיו, אושר!!!!״ קרא המנהל, וילד בעל עיניים כחולות ושיער חום בהיר ופרוע שנראה בערך בגיל של עומר נכנס לחדר.
״כן אדון לוי.״ אמר בפחד, ״בוא תראה לחדשים את הבית החדש שלהם בזמן שאני אסדר עם השוטר את ענייני האפוטרופסות.״ אמר המנהל והילד התקדם לדלת כשאנחנו בעקבותיו.

״זהו אז זאת האחוזה, איך קוראים לכם?״ שאל אושר.
״אני עומר וזאת יהלי.״ אמר עומר ואושר התחיל לצחקק, ״יהלי, שם מצחיק.״ אמר בחיוך, לא עברה שנייה ואושר כבר היה על הרצפה כשעומר מעליו.
״אושר די!״, ״עומר תפסיק.״ נשמעו צעקות מכל עבר, הריב לא נפסק עד שבאה הגברת הממורמרת והפסיקה את הריב.
״שניכם למשרד של אדון לוי, עכשיו!״ צעקה ואושר קם והלך למשרד כשעומר בעיקבותיו, לא לפני ששולח לי מבט מצטער.

*

״איזו התחלה הייתה לכם שם.״ אמר החוקר בשעשוע.
״ותחשוב לך שעכשיו הם החברים הכי טובים, כבר באותו יום הם השלימו והפכו להיות BFF״. אמרתי בצחקוק.
״תמשיכי בבקשה.״ ביקש החוקר.
״באותו היום קיבלתי שתי התנצלויות, גם מעומר, שדפק לנו את ההתחלה במקום שעמד להיות הבית שלנו לעשור הקרוב, ומאושר שצחק על השם שלי.״ אמרתי בחיוך

*

״יהלי אני מצטער, אני יודע שרצית התחלה חדשה ונקייה, פשוט עצבן אותי לראות איך הוא צוחק עליך.״ אמר עומר בעצב.
״אתה חייב להתחיל לשלוט בעצבים שלך, אני ילדה גדולה ואני יכולה לדאוג לעצמי.״ אמרתי, ״אבל תמשיך לשמור עליי, רק בלי אלימות.״ הוספתי בחיוך ועומר חיבוק אותי חיבוק גדול.
״את זוכרת מה אנחנו?״ שאל עומר, ״כוח.״ עניתי, ״ואם נהיה ביחד, מול מי ננצח?״ שאל בחיוך, ״מול כל העולם.״ צעקתי ואז התחלנו לצחוק.
דמיינו לכם סיטואציה, שני ילדים יושבים על ספסל באמצע פנימייה/ בית יתומים וצוחקים, ובמשך כמה דקות רק צועקים, מתחבקים וצועקים.
״איזה שני משוגעים, טוב את באה לאכול?״ שאל עומר, ״השלמת עם אושר?״ שאלתי, לא עונה לשאלה ששאל.
״כן, את באה אני מת מרעב!״ אמר עומר.
״כן חמש דקות תתקדם אני כבר באה.״ אמרתי, ״בטוח?״ שאל והנהנתי בראשי.
ישבתי וחשבתי על כל כך הרבה דברים שנשארו לא פטורים אצלי, עד שמשהו קטע את מחשבותיי יותר נכון מישהו, אושר.
״היי יהלי.״ אמר בחיוך והתיישב לידי, ״היי,״ לחשתי.
״אני מצטער, סליחה.״ אמר והושיט את הזרת שלו, ״שולם?״שאל, ״שולם.״ אישרתי.
״את באה לאכול? עומר משתגע שם הוא לא משאיר כלום אבל אל תדאגי שמרנו לך צלחת.״ אמר בקריצה.
״כן אני באה.״ השבתי וקמתי צועדת אחריו.
אני יודעת שייצא מפה משהו טוב, יש במקום הזה אנרגיה טובה, מיוחדת.