מאחורי הסורגים / 1

הפעמון הראשי של העיר צלצל לשעת דמדומים , האורות התחילו להידלק בשורות , שורות .
'ארוחת ערב ' אמרתי לעצמי בלב , הייתי עסוקה בלכתוב לעצמי קורות חיים בשביל ללכת לחפש
עבודה חדשה , ג'ורג' הדפוק הזה פשוט פיטר אותי מהעבודה בקלות כזאת , בן זונה .
פעם אחת לא הגעתי בלי להודיע , זה שווה מוות אצלו . תמיד , עוד בהתחלה אמרתי לעצמי שעבודת
המלצרות בבית קפה הכי נחשק בעיר שווה מוות והוכחתי את זה לעצמי ברגע זה .
הבטתי בקורות חיים שלי וניסיתי להבין מה חסר .
" שם : אריאל לומקסי .
תאריך לידה : 28.7.1994 .
כתובת : רחוב 'דרקנס' 24 , רוסלנד (עיר הצעירים), קליפורניה .
מימנות וכישורים : אחריות , רצינות .
השכלה : שש שנות לימודים בברוקן ארו , אוקלהומה .
בגרות מלאה .
ניסיון מקצועי : 11 חודשים מלצרית בסטריט , רוסלנד ." אחרי נסיון מקצועי רשום מספר הנייד שלי
וכתובת האימייל שלי , אבל דבר אחד היה חסר ולא הצלחתי לגלות מה הוא . התחלתי לעבור על כול
המילים ומשפטים שרשמתי וניסיתי למצוא את החסר . זרקתי את מבטי אל עבר השעון וראיתי
שארוחת הערב שאולם המרכזי כבר התחילה והגיע הזמן להשאיר את הקובץ שמור ופתוח על המחשב ,
אני המשיך לאחר ארוחת הערב .
התרוממתי והספה ונתקתי את הפלאפון מן המטען , זרקתי על עצמי מעיל עור שחור ופזרתי את שיער
קוקו הגבוה והרכבתי את משקפיי הראייה השחורות שלי . לפני שהכנסתי את הפלאפון לכיס קבלתי
הודעה מלורן ששואלת אותי בלחץ איפה אני נמצאת , חשבתי מה לכתוב לה ולבסוף שלחתי .
'חמש דקות .' היא שלחה לי סמיילי קורץ וברגע זה נפל לי האסימון , הדבר היחיד שהיה חסר לי בקורות
חיים היה מצב משפחתי , הייתי צריכה לכתוב או רווקה , מערכת יחסים או נשואה אבל הדבר היחיד
שעלה לי בראש היה 'בריחה' הוא הציע לי נשואים לפני שנכנס לכלא , אבל הייתי סתומה מדי בשביל לחכות לו במשך שלוש שנים . לא ראיתי בעיניים כמה שאני אוהבת אותו אבל המוח הילדותי שלי פשוט נפרד ממנו בפגישה הראשונה שאירגנו בננו , לאחר מכן , בערב כבר הייתי על האוטבוס הראשון לרוסלנד .פתחתי את המחשב ורשמתי בידיים רועדות וברגליים שמנגנות מנגינה על הרצפה " מצב משפחתי :רווקה."
בריצה מהירה ומתנשפת של 25 ק"מ הגעתי אל האולם המרכזי , ארוחת הערב רק התחילה והמקום
היה מפוצץ , אולם המרכזי היה אולם ענק כמו חדרי האוכל בפנימיות . שולחנות היו מפוזרים בכול רחבי
החדר ולצד כול שולחן ישבו לפחות חמש צעירים שמצאו את מקומם . ראיתי מרחוק את לורן שמנופפת
לעברי , לפחות היא שמרה לי מקום .
העמסתי על צלחת האוכל שלי מספר דברים שלא ציפיתי שאני אוכל הערב , גם אם לא הייתי רעבה כול כך כמו שחשבתי בהתחלה הייתי חייבת להכניס משהו לפה שלא רצה להיפתח . במשך שעות ישבתי
מול המחשב וניסיתי להקליד את המילים הנכונות אבל האור צרב את עיניי בצורה כה נוראית שרשמתי במהירות את הדבר ושחכתי את המצב המשפחתי שלי , זה מה שהציק לי במשך כול היום .
" ערב טוב , את הולכת לחפש מחר עבודה?" שאלה לורן והעבירה קצוות שיער שחורה מאחורי אוזנה
המחוררת בחמש עגילים במשתלשלים מטה .
"ננסה , אם ג'ורג' הדפוק הזה לא קטל אותי ברחבי העיר ." נגסתי בעוף שהגישו הערב , כבר התרגלתי לטעם של הרוטב , אבל משהו באווירה היה שונה היום . אני לא יודעת בדיוק מה היה שונה אבל הרגשתי מאוד חרא בכול שעה ודקה שעברו .
"אמרתי לך לא לנסות לעבוד בסטריט , כולם שם משוגעים." והינה לורן שלפה את הקלף של 'אמרתי לך' ומשתמשת בו נגדי , היא אוהבת כול כך את ההרגשה של להיות מנצחת , זאת שצודקת בכול דבר . אבל אני מכונה לומר שלהפסיד בכול פעם ופעם נהיה מאוד מעצבן , אי אפשר להתרגל לעובדה הזאת .
" אומרים , אומרים הרבה דברים ." לגמתי מן כוס המיץ שעמדה לצד הצלחת .
פתאום נפתחו הדלתות בסערה " מי הממזרים מאוקלהומה התגעגע אלי?" עיניי נשאו לעברו , נפקחו
לרווחה והרגשתי שבכול רגע הן עומדות לצאת ממקומם ולברוח מהמקום . בלעתי את רוקי ופלטתי את
שמו בחרשות "ג'ון ." לורן שהכירה אותו עוד מימי בית הספר הייתי מופתעת , לורן עקבה אחרי לרוסלנד ויחד כאן הקמנו חיים . היינו החברות הכי טובות ולא נפרד .
" ידעת שהוא התשחרר?" הנדתי את ראשי לשלילה , לא היה לי מה לומר . הרגשתי כאילו בלעתי צפרדע והיא לא מוכנה לצאת מהגרון , המילים פחדו לצאת וישבתי שם קפואה .
הוא מצא אותי .