מאחורי המסכה- פרק 2
הוא חזר. הוא חזר. עיכלתי את המידע, ולבי הלם בקרבי כמו אלפי תופים. אני לא מאמינה. מארק! – כאן.
אחרי שהתאוששתי מההלם,פתחתי את החלון.
"אבל-" התחלתי. "מ-מארק.. איך?"
"אני אסביר הכל," אמר מארק בסבלנות. שיואו, איך התגעגעתי לקול הזה.
"עכשיו, בואי איתי. נטייל קצת. התגעגעתי אלייך, לו."
הוא חיבק אותי בידו, ואני בפיג'מה המגוחכת שלי, נגררתי אחריו. הגענו לקבוצת שיחים בגינתי שהסתירה אותנו משאר העולם. הוא פרץ חור בשיחים ונכנס לשם.
"אההה.. מארק?" אמרתי. "אני לא חושבת שזה מקום רומנטי במיוחד. זה גם שיח וורדים, אתה יודע. נדיר פה, בחמסין." בקולי נשמע שמץ של עצבנות.
"זה מקום מצוין," אמר מארק ותלש ורד מהענף הקרוב אליו. הזעפתי פנים, אבל הוא רק משך אותי פנימה.
"אז," אמר מארק. "תראי את הנוף שיש כאן, משיח הוורדים שלכם."
הבטתי מעד לגדר הסמוכה לשיח, ולא האמנתי. כל העיר נפרשה מול עיניי, בשיא מיטבה.
מארק הידק את אחיזתו בגופי, קירב אותי אליו ונשק לראשי. הוא הצמיד את הוורד מאחורי אוזני.
"יפהפיה," אמר מארק. חייכתי אליו. הוא תמיד ידע מה להגיד.
"למה הגעת עד לכאן מבודפשט?" שאלתי אותו לפתע.
"פשוט מאוד.." אמר מארק. "התגעגעתי,אז באתי." הוא התקרב אל פניי, כנראה רצה לתת לי עוד נשיקה.
"היי,היי," אמרתי בזעם מזויף. "קודם הסברים, אחר כך נשיקות."
"אז אימא שלי נרפאה," אמר מארק. "מרוב שהיא שמחה היא אמרה שנחזור לארץ, ואז אני אוכל לבקר אותך."
"היא מכירה אותי?"
"כן," אמר מארק ונראה מופתע. "מה, את לא סיפרת להורים שלך עליי?"
"הם היו מתעצבנים עליי. הם לא אוהבים שאני מתנשקת. למרות שבחיים לא ניסיתי, חוץ מלפני שלושה חודשים." חיבקתי אותו בחוזקה. "אני אוהבת אותך," לחשתי באוזנו.
"ואני יותר," אמר מארק וחיבק אותי עד כדי חנק. צחקתי צחוק קצר והדפתי אותו ממני בעדינות. "אני רוצה להמשיך לשמוע את סיפורך," אמרתי לו בהתלהבות.
"אז לפני שחזרנו קנינו לך מתנה." אמר מארק. "הנה."
הוא הושיט לי קופסה קטנה עטופה בנייר לבן.
פתחתי אותה בידיים רועדות, ובפנים ראיתי שרשרת בצורת ♥, שנוזל ורדרד שחה בה. בפנים היה גרגיר אורז זעיר ועליו היה כתוב: "למדהימה מכולן".
"הו,מארק, זה מושלם!" אמרתי, והבהלתי למוות איזה כלב שחור-לבן שעבר שם. (למראית עיני, כי בדיוק נישקתי אותו על פיו. אבל הכלב הזה לא נראה כל-כך כמו כלב. למי אכפת? אני מתה על מארק.)
הבטתי עליו בזמן שסיפר לי עוד ועוד. שערו הבלונדיני הגלי שהגיע עד לאוזניו התנפנף באוויר הערב הקיצי. אחרי כחצי שעה של סיפורים מדהימים על מקומות בבודפשט, אמרתי לו שנצא לטייל קצת בפארק. הוא הסכים בחפץ לב.
סיפרתי לו על שרלוט, על עלמה, על המהפך בחיי, על מנדי, על מאקו ועל עוד מלא דברים מרתקים אחרים שקרו בשלושת-החודשים-ללא-מארק. חמש פעמים היה נדמה לי ששמעתי קול מכיוון השיחים. בטח חתול תועה או משהו, חשבתי לעצמי.
"זה היה ערב נפלא," אמרתי למארק בשעה שהוא עזר לי לטפס אל הבית דרך החלון.
"אז מחר ניפגש שוב," אמר מארק. "בבאולינג,כן?"
"בהחלט," אמרתי לו. אני לא יודעת למה, אולי מסוחררת מהערב הנפלא הזה, ראיתי ורוד בוהק בתוך שיח האוכמניות הכחול-ירוק. הדבקתי נשיקה קלה על מצחו ומיהרתי לחדרי.
הכרית החמה התקררה כבר, אבל לא היה לי אכפת. הוצאתי מתוך כיס הפיג'מה שלי את הטלפון, והבטתי בתמונות שצילמנו במשך השעה וחצי האחרונה. מארק מנדנד אותי על נדנדה בפארק; שנינו כותבים את שמותינו על החול היבש בתוך לב ענקי; מארק ואני מלטפים כלבלבה משוטטת קטנה שעברה שם; והתמונה האהובה עליי מכולן: שנינו מתגלשים במגלשות הצמודות זו לזו, ומתנשקים תוך כדי.
אולם היה בתמונה פרט משונה. שני ראשים, אחד לבן-שחור ואחד חום-דבש, מציצים מתוך אחד השיחים הצמודים לגדר החיה שבפארק. הבטתי על התמונה דקות ארוכות, מבלי להבין מי האנשים מאחורי השיח.
ואז זה היכה בי.
לפתע שמעתי קול מכיוון החלון שלי, ולשם טיפסו שתי נערות, לבושות בבגדי יומיום.
"ככה," אמרה שרלוט.
המשך יבוא!
תגובות (0)