מאחורי המסכה (גרסת המשך ל'לא חושבת')- פרק 1

סיימתי לכתוב את החיבור באלגברה ובהיתי ממושכות בתקרות חדרי.
מה אני? שאלתי את עצמי אחרי כמה דקות.
אני מזויפת. אין לי חברים. למה הייתי צריכה לעשות את השינוי? היה לי ממש טוב לפני שהוא התחיל- מנהגים עם משפחתי, כמו שבכל יום רביעי אני ואימא שלי הולכות לטייל במרכז המסחרי של העיר, והיא הייתה תמיד קונה לי את הסנדוויצ'ים האלה בשקית, אלה שמוכרים בתחנות דלק. אהבתי את היום הזה. במיוחד מפני שמנדי לא הסתובבה איתנו. היא הייתה בחוג 'מחול מודרני' המטופש שלה.
טוב, האמת, הוא לא מטופש. נראה לי שאני סתם מקנאה (זו הזדמנות טובה להגיד, אגב, שכשהייתי מקובלת לא הודיתי שקינאתי. אף אחד לא היה רואה את זה. הייתה רק הבעה יהירה וזה הכל.), ואני רק עכשיו התחלתי ללמוד פסנתר, ואני זוועה. אוף. מנדי המושלמת.
וגם היו לי כל מיני משחקים עם מנדי, כמו באולינג בסלון הארוך בבית. היינו לוקחות כדורי ספוג בגדלים שונים, והשתמשנו בכוסות הפלסטיק הסופר-הארוכות שיש לאימא בארון בתור חיילים. ועשינו גם ספירת נקודות על הלוח המחיק, והמנצחת הייתה זוכה בחבילה של הפררו, זו עם השלושה שוקולדים, מתי שרק רצתה. והייתי גם אוהבת להתלונן להוריי שמנדי מקבלת יותר תשומת-לב ממני. כמו שההורים בנו לה סטודיו למחול בחדר שהיה אמור להיות חדר האורחים. (הוסיפו שם גם פסנתר כנף עלוב ומשופשף למראה, אחרי הרבה מאוד תחנונים וצעקות שלי ושל מנדי.) ושתמיד בתעודות היא קיבלה תשעה 'מצוינים' ו'טוב מאוד' אחד, ואני הייתי מקבלת חמישה 'טוב מאוד', שלושה 'כמעט טוב' ושני 'מצוין'. אני שונאת אותה. אני שונאת אותה הכי בעולם, ואני לא רוצה שהיא תהיה האחות שלי. שתמות,לעזאזל.
כמה שטעיתי.
••••
שכבתי במיטה בחדרי הירוק-בהיר שלי (שלמזלי לא עבר שינוי מטורף), והחזקתי בידיי ספר: "בנות פנדרוויק". ספר מעולה. התגעגעתי לקריאה. מאז שעשיתי את השינוי המטומטם עם אליסיה, 'לקרוא' נשמע כמעט כמו קללה בקרב המקובלות. אולי חוץ מ'מעריב לנוער'.
נשמעה דפיקה בדלת. הזעפתי פנים. הדלת נפתחה,ומנדי עמדה בפתח.
"תגידי לי," אמרתי בזעם, "לא ראית את השלט בכניסה, 'נא לא להפריע'?"
"לא," אמרה מנדי,בקול של צדיקה תמימה. "ראיתי את השלט 'אין כניסה למושלמות'."
"הו," אמרתי, "אז מזה את מבינה שאת צריכה להיות בחוץ."
"אני יודעת," אמרה מנדי, והתיישבה למרגלות מיטתי. זה כבר עבר את הגבול. הנחתי את הספר על שולחן הלילה שלי, נטלתי כרית מהמיטה ונופפתי בה באיום לעבר מנדי.
"יש לך עד שלוש," סיננתי בזעם. "אחת – שתיים -"
"תקשיבי!" קראה מנדי, והדפה הלאה ממנה את הכרית שלי,שבדיוק באותו רגע העפתי עליה. "את מתנהגת מוזר בזמן האחרון. מה קורה לך?"
"ולמה נראה לך שאת האדם שאספר לו על כך?" השבתי בהתרסה ונטלתי מהמיטה כרית נוספת.
"כי אני אחותך."
תקעתי בה מבט של בוז מוחלט. "בדיוק. אז עופי מכאן."
"או-קיי," אמרה מנדי. "פשוט חשבתי שתזדקקי, את יודעת, לחברה. אחרי מה שקרה ביום חמישי."
הכרית נשכחה. החוצפה של מנדי נשכחה. קפצתי עליה קפיצה אדירה, מלווה בשאגה של זעם, תפסתי בגרונה והתחלתי לטלטל אותה.
"איך את יודעת על זה?" לחשתי, אחרי שהעפתי אותה על הקיר.
מנדי עיסתה את גרונה. "א-אני ס-סתם עברת-תי שם," אמרה בקול חנוק מדמעות. לחלקיק שנייה הרגשתי עווית מוזרה בפניי- כאילו הם מחליפים הבעה.
"מה ראית?" קולי הלך והתגבר.
בשלב הזה מנדי כבר בכתה ממש. "אני לא התכוונתי ל-לרגל," מלמלה,"אני פשוט ראיתי אותך ואת ש-שרלוט ועלמה עומדות ליד שיח הוורדים שבגינה של ג-גברת לויניה-"
השתוקקתי ממש להכניס לה אגרוף, אבל לא יכולתי. היא הייתה כל-כך מעוררת רחמים, עם שיער הדבש הסמיך שלה, המסורק בדרך כלל,מבולגן כעת מהטלטלות שלי, והעיניים הירוקות בצורת שקד, המוקפות במשקפיים עגולים סדוקים מעט,המתמלאות דמעות של כאב. איזה כאב- זאת לא אוכל לומר.
"מה עוד?" שאלתי, הפעם בקול רגוע יותר.
"שרלוט צעקה עלייך," אמרה מנדי, ועדיין נראתה לא בטוחה בעצמה איפה להתיישב – אם בכלל. נשכבתי על המיטה, חובקת את פניי בידיי כשנזכרתי ביום ההוא. טפחתי על החלק הריק של המיטה. מנדי הבינה את הרמז והתיישבה. "אני בכלל הייתי שם מלכתחילה בגלל שראיתי אותן ככה מתנפלות עלייך, ובזמן שחשבתי מה לעשות בלי שיחטיפו לי שמעתי את כל השיחה."
"הבנתי." אמרתי. "ומה שרלוט צעקה?" קולי רעד.
"היא אמרה שאת מפגרת. בגלל שמארק-" פניה של מנדי עטו הבעת בלבול קלה- עדיין לא סיפרתי לה על מארק.טוב, האמת, לא לאף אחד.
"מסתבר שמארק סיפר לה על אימא שלו, ושהיא זקוקה לתרומות. אז היא רצתה לתרום,כמובן- אבל את תרמת מספיק כסף בשביל התרמה אחת. וזה לא הכל. מסתבר שהיא מאוהבת עד הראש במארק עוד מגיל תשע,והיא הצליחה להסתיר את כעסה כשהיא הגיעה הביתה. מרוב זעם היא דחפה את הסולם בחצר, ולא ראתה את אחיה, עמית, שעמד ממש מתחת לסולם.הוא שבר כמה עצמות- את הרגל ואת שתי הידיים. היא קיבלה ריתוק של שבועיים, ואחרי שהיא השתחררה מהריתוק, עלמה סיפרה לה שחברות שלה אמרו לה שהם שמעו את לולה- זאת אומרת,אותך- מדברת עליה. שהיא סתם מוח חלול, ושהיא אומנם די יפה אבל היא סופר-טיפשה, בגלל שהיא העתיקה ממך את כל המבחן בכימיה, ושתיכן קיבלתן 100." מנדי עצרה לנשום. הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלפת מרוב בושה וכעס.
"ו..?" דרבנתי אותה בעצבנות.
"אז כעסת עליה." אמרה מנדי, שקולה הלך והתגבר בהתלהבות-מה,ביחס אליי. קולי הלך והתחרש עם כל מילה מהדברים האיומים שאמרה שרלוט.
"שלחת את מאקו הכלב שלנו לטפל בשרלוט." אמרה מנדי. "הוא לא מצא אותה, אז הוא נכנס דרך החלונות הפתוחים במטבח, ושבר כמה כוסות. ואז הוא עלה ישר לחדר של שרלוט, קפץ לתוך ארון הבגדים – שהיה פתוח – ושפך לגמרי את כל מגירת הלבנים של שרלוט על הרצפה. ולקח אחד מהם."
מנדי נראתה כאילו היא מתאפקת שלא לחייך. הזעפתי פנים.
"וכל הרחוב ראה את מאקו רץ עם אחד מהלבנים של שרלוט במורד הרחוב ועד לבית שלנו. וזה היה האחד שכתוב עליו 'שרלוט מילר'. וכ-ו-ל-ם ידעו שזה שלה. זה עשה לה הרבה מאוד צרות ובושה."
"ואז אני הכחשתי," השלמתי אותה, "ואמרתי לשרלוט כל מיני דברים ממש מגעילים (שמגיעים לה לגמרי, אם תשאלי אותי)- ועלמה הסתכלה עליי במין מבט כזה ואמרה "בוגדת,", ושתיהן הלכו משם, צועקות אחריי שהן עוד ינקמו."
"והמעמד החברתי שלך ירד פלאים," סיכמה מנדי ועשתה תנועה משונה, כאילו היא עומדת לחבק אותי.
"רוצה באולינג מחר, על-הבוקר?" שאלתי ואתה, ומשכתי אותה אליי בחיבוק מוחץ-עצמות. "בטח," אמרה בחיוך רחב.
ירדתי למטה לחמם את כרית החימום. הוצאתי אותה מהמיקרוגל אחרי שתיים וחצי דקות. הבטתי בחלון אל הלילה הזרוע כוכבים. מה שראיתי כמעט גרם לי להתעלף שוב.
מארק שמש עמד בחלון והביט עליי.

המשך יבוא!