מאחוריי המיקרופון | 4(שקדוש)

אורן. הגיי הזה. איתה. עם הזייפנית.
אני עוצר את האופנוע שלי ונועץ בהם מבט.
היא לא רוצה אותי פה. מצד שני, מה היא כבר מבינה מהחיים שלה?!
אני תופס אותה ומעלה אותה בכוח על האופנוע. אני מתיישב מאחוריה וכובל אותה עם האחיזה שלי בידיות.
אני מניע ונוסע במהירות. מסתלק משם, איתה, מבוהלת.
כשאנחנו מגיעים לחורבה רחוקה, מה שלוקח שעות, אני עוצר מהנסיעה. היא מזנקת ונועצת בי מבט.
"מה אתה עושה?! אני מכירה אותך בכלל?!" היא צועקת. תופסת אומץ. אני מגחך ומצמיד אותה אליי. אני כובש אותה במבט. היא שוקעת, ותוך שניות מתחילה לנשום שוב.
"תענה לי" היא אומרת בהחלטיות. אני מניח לגוף שלה ומתמתח.
"למה לי לענות לך?" אני מתחכם. אני לא מביט בה אפילו לשנייה. אני מרכז את המבט שלי באורות העיר שמשתקפות מלמטה. היא מתקדמת אליי. הנעליים שלה מתנגשות ומנפצות מיליוניי זרדים בשניות.
"כי אתה חייב לי לפחות תשובה הגונה" היא אומרת. היא קובעת ונעמדת מלפניי. אני מרים את המבט. אני גבוה ממנה, לא קשה להתעלם.
"תענה לי" הקול שלה נשבר והידיים שלה הודפות לי את הגוף. אני נשאר באותו מקום, היא לא חזקה ממני.
היא משפילה מבט. דמעה אחת זולגת ונספגת בחול היבש.
אני מניח את הידיים על הכתפיים שלה ומצמיד אותה אליי בחיבוק חזק.
אני מתנתק במהירות. אני שם לב מה אני עושה.
היא עומדת שם.
הפה שלה פעור.
היא נאחזת בספסל ישן ומתקלף בשביל להישאר על הרגליים.