מאושרת לרגע- פרק 6

פרק 6 – גנן

– מוֹרִין –
"קארין," לחשתי לקארין שישבה שולחן קדימה ממני.
ראשה היה מונח על השולחן ואני די בטוחה שהיא ישנה.
"קארין." חזרתי על השם שלה קצת יותר חזק, בכל זאת אנחנו בשיעור, ואני לא אסתכן בכך ששירלי, המורה להיסטוריה, תשלח אותי למנהל.
"ממ…" היא מלמלה והרימה לשניה את ראשה מהשולחן.
אני יודעת שתומר בגד בה, ואני באמת מבינה אותה, אבל אחרי שעשינו שיחת נפש כבדה מאוד, ואפילו יצאתי למועדון בשבילה, הגיע הזמן שהיא תראה לו שזה לא משפיע עליה בכלל.
"המתכונת עוד שבוע, תרימי את הראש ותלמדי כבר!" צעקתי-לחשתי וחזרתי לכתוב במחברת שלי את מה ששירלי כתבה על הלוח.
אני לא הולכת לוותר לה, היא לא הולכת להיכשל בלימודים בגלל מישהו שהיא כל כך כמה רמות מעליו.
לפתע דלת הכיתה נפתחה, ונכנס ילד עם שיער שחור שמסודר בתספורת מארינס, עיניו החומות התבהרו מהאור שנכנס לכיתה דרך החלונות הגדולים, הוא היה גבוה והייתה לו נוכחות, אי אפשר היה לפספס אותו.
"אהלן המורה, אני פז." הוא חייך לשירלי והושיט לה את ידו, כאילו מחכה שהיא תלחץ אותה.
היא הססה מעט אבל לבסוף לחצה את היד.
"אני ואלי-" הוא אמר ואז הפסיק. "תכנס כבר, מטומטם." הוא צעק וזה היה נראה כאילו הוא מדבר לעצמו.
"ואלידור." הוא המשיך את המשפט וחייך לשירלי.
השם היה מוכר לי, וכך גם הילד שנכנס אחרי פז לכיתה. ידיו היו תחובות בתוך מכנסי הג'ינס שלו והוא לא דיבר. הוא הסתכל על הכיתה, קודם בדק איך היא ניראת ואחר-כך עבר על כל תלמיד והקדיש לו זמן כשהוא בחן כל אחד מהם. עד שהגיע אלי, ועיננו נפגשו.
"אנחנו תלמידים חדשים." פז חזר על דבריו. "המזכירה אמרה לנו לבוא לפה."
אלידור חייך חיוך רחב ואני הסטתי את מבטי למחברת, לא יכולתי להסתכל עליו יותר מחמש שניות. הביך אותי החיוך שחייך אלי, או לעצמו, או למה שזה לא יהיה. הוא לא חייך אלי, דימיינתי, הוא בטח לא האמין מה הילדה הפחדנית מתחנת האוטובוס עושה בכיתה הזאת, אז הוא פשוט גיחך לעצמו.
"אוקי, אני אבדוק את העיניין הזה אחר כך. אלידור תשב ליד שירן." היא אמרה והצביעה על אחד השולחנות בשורות הראשונות בו שירן ישבה.
"מה?" אלידור התעורר ממחשבות והסתכל על שירלי.
"תשב ליד שירן." היא חזרה על דבריה והוא הנהנן.
בחנתי אותו בזמן שהוא צעד למקום ששירלי נתנה לו, הוא הלך בצעדים גדולים, העיניים שלו היו פחות ירוקות ממה שאני זוכרת אותן, שיערו החום התכהה יותר והזיפים הקטנים שהספיקו לצמוח נתנו לו מראה הרבה יותר גברי. הגובה שלו נתן לו נוכחות, אי אפשר שלא להתייחס אליו כשהוא איתך בחדר. ברגע שהוא התיישב ליד שירן הסטתי את מבטי חזרה למחברת שלי, הרגשתי אחת מהבנות הפתטיות שבוחנות כל חתיך שהן רואות.
לא שחשבתי שאלידור חתיך, זאת אומרת, הוא כן, אבל עדיין.
"ואתה לך תשב ליד מורין." שמעתי בזמן שכתבתי שורה משיר שנתקע לי בראש על המחברת.
הרמתי את מבטי בחדות והסתכלתי על שירלי, בוגדת.
כל המורות יודעת שייש לי בעיה עם אנשים, מה פתאום היא מרשה לעצמה להושיב לידי מישהו? אני שונאת להיות במצב הזה, במצב שאני חייבת להיות נחמדה אבל פשוט לא רוצה.
לא טוב לי עם אנשים, הם מלחיצים אותי, הם מאיימים עלי.
פז התקרב אליי בצעדים קטנים, אפילו אפשר לומר שהם היו חצי דילוגים. הילד ממש שמח.
"מורין, שם מיוחד." הוא זרק הערה בזמן שזרק גם את התיק שלו על השולחן.
"בגלל זה לא מתגאה בו." פלטתי את המחשבות שהיו לי בראש ואולי בגלל זה פז נעץ בי מבט.
"מה?" שאלתי כשהמבטים שלו כבר ממש לא היו לי נעימים.
"כלום, קשה למצוא אנשים שלא אוהבים את השם שלהם." הא צחק ונשען לאחור, על משענת הכיסא.
הוא צודק, קשה למצוא אנשים כאלה. בדרך כלל אנשים אוהבים את השם שההורים שלהם נתנו להם, טוב… לא במקרה שלי לפחות.
פלטתי חיוך קטן והשפלתי את ראשי בחזרה למחברת.
"אז היא גם מחייכת." שמעתי אותו אומר מאחוריי וזה היה נשמע שגם מלווה בקולו חיוך. "מאז שנכנסתי לכיתה, ראיתי איזו רצינית את." הוא המשיך וזה גרם לי להסמיק.
הוא ראה… זאת אומרת שהוא שם לב אלי?
"ולמה הסתכלת דווקא עליי, אם אפשר לשאול?" נשענתי על ידי הימנית והסתכלתי עליו, ידיו היו תחובות מאחורי ראשו והוא התנדנד על הכיסא.
"אי אפשר." הוא צחק ונפל עם הכיסא שלו קדימה, עוד שניה והייתי בטוחה שהייתי מוצאת אותו על הרצפה.
"אננס, תביאי לי עט." קארין הסתובבה ולקחה את הקלמר שלי בין שתי ידיה.
"שלום פרח." פז חייך אליה חיוך פלרטטני והיא לא החזירה לו אחד.
"שלום גנן." היא אמרה בזמן שחיפשה בקלמר שלי עט, אפילו לא הסתכלה עליו.
"גנן?" הוא שאל וכיווץ את גבותיו.
"אתה ניראה אחד כזה." הסבירה ופלטה חיוך מאולץ.
"פשוט תגידי שהסתכלת עלי." הוא צחק והיא החזירה את הקלמר שלי למקומו.
"ממש אי אפשר להוריד עיניים מאחד כמוך." היא אמרה בציניות והסתובבה בחזרה למקום שלה.
"חברה שלך?" הוא צחק והנהנתי.
"מודה באשמה." אמרתי ובדיוק היה צלצול.

"אני באמת לא יודעת איך אני אעבור את המתכונת בהיסטוריה." קארין אמרה ונשכבה על כל השולחן שתפסנו בקפיטריה.
"את פשוט צריכה להקשיב לשירלי בשיעורים, היא באמת מורה טובה." משכתי בכתפי.
"או שאני ארדם ואחר כך תהיה לי את המורה הפרטית הכי טובה בעולם." היא חייכה והיה ברור שהתכוונה אלי.
נענתי בראשי כלא מאמינה, לא מאמינה איך נהייתי חברה של היצורה הנצלנית הזאת.
"לפעמים בא לי שתכשלי בשביל שזה יכין אותך לחיים האמיתיים." אמרתי בזמן שהוצאתי את הכריך שאלינור הכינה לי בבוקר.
"חיים אמיתיים? אני רק בת שבע-עשרה." היא גיחכה ולקחה חתיכה מהכריך שלי.
"היי, גנבת, זה שלי." הרבצתי ליד שלה בקטנה והיא מהר משכה עוד חתיכה.
"אני רעבה." אמרה אחרי שגמרה לי חצי מהכריך.
"לכי תקני משהו אצל ניצן. תביאי לי גם נסטי על הדרך." מלמלתי והוצאתי מתיק שלי את הארנק, הושטתי לה מטבע של עשרה שקלים.
"או שתלכי את ותקני לשתינו." היא חייכה אלי חיוך חושף שיניים.
בדיוק ראיתי את אלידור ופז נכנסים לקפיטריה וחוצים אותה במהירות.
"האלירן הזה פשוט חתיך." היא אמרה והחיוך שלה התחלף בנשיכת שפתה התחתונה.
"אלידור." תיקנתי אותה והסטתי את מבטי משניהם.
"מה?"
"קוראים לו אלידור, לא אלירן." הסברתי את עצמי ושמתי את התיק על גבי.
"ואו. את ממש שיננת את השם שלו." היא צחקקה ונעצה בי מבט.
"אני פשוט טובה בזכירת שמות." משכתי בכתפיי וקמתי מהכיסא שלי.
"ממש. את טובה בזכירת שמות כמו שאני טובה בהיסטוריה."
"את מגזימה, קארין." גיחכתי והתחלתי ללכת לכיוון החנות הקטנה של ניצן, שהייתה בפינת הקפיטריה.
"אני ממש לא מגזימה. אני יכולה לדמיין אתכם ביחד." שמעתי אותה צועקת מאחורי ומיד הסתובבתי אליה.
"תשתקי משוגעת," נתתי לה מכה קטנה על היד. "חוץ מזה, את יודעת שזה אף פעם לא יקרה."
קארין גלגלה עיניים והמשיכה ללכת לצידי.
"ודרך אגב, את ופז תהיו מושלמים יחד." החלפתי נושא במהירות והיא ישר כיווצה גבות.
"פז?"
"הגנן." הזכרתי לה והיא צחקה.
"תעשי לי טובה. גם בצחוק אני לא אלך עם אחד כמוהו."
"למה?" שאלתי וכיווצתי את גבותי, לא הבנתי מה רע בו.
קארין הייתה בררנית בכל הנוגע לחברים המתחלפים שלה. הם היו חייבים להתאים לטעם המדוייק שלה, ואם לא, היא פשוט לא יצאה איתם.
"הוא ליצן, הוא לא גבר אמיתי. אני צריכה מישהו שיחזיק אותי קצר ולא יזרוק לי בדיחות על ימין ועל שמאל."
"אם לא היית עושה מבחנים רשמיים לבני זוג שלך, מזמן היית מוצאת לעצמך מישהו ששווה את זה." אמרתי ובדיוק הגענו לחנות הקטנה של ניצן.
הלכתי למקרר הגדול שהוצב בסוף החנות והוצאתי ממנו בקבוק נסטי קר. אחר כך נעמדתי מול ניצן שחייך אלי חיוך רחב ושאל מה שלומי.
"בסדר." חייכתי את החיוך הקטן שלמדתי לזייף עם השנים ושילמתי לו.
יצאנו שתינו מהחנות שלו כשקארין אוכלת חטיף שוקולד ואני שותה את הנסטי שלי.