מאושרת לרגע- פרק 4

פרק 4 – מושהה לצמיתות

-מוֹרִין-
אי אפשר להישאר אדישה אחרי המכה הראשונה.
כאילו את נופלת למים עמוקים וקרים, ולא יודעת לשחות, כאילו את על רכבת הרים שלא עוצרת לעולם, אין לך מושג איך נכנסת לזה אבל אין לך מושג גם איך את הולכת לצאת.
זאת ההרגשה אחרי המכה הראשונה, את לא יודעת למה או איך אבל את גם לא יודעת מתי זה יגמר.
את מקבלת איזושהי תזכורת לזה שלא הכל ורוד בחיים.
את נופלת בחזרה למציאות.
וטוב… המציאות שלי הייתה הרבה יותר קשה ממציאות של כל ילד בן שבע אחר.
אני לא אשכח אף פעם, את הפעם הראשונה שהבן אדם הזר הזה הרים עליי את ידו.
עמדתי ליד אמא במטבח, על שרפרף קטן ולבן מפלסטיק, ועזרתי לה לעשות עוגה. היא הסבירה לי שלב אחרי שלב, וכל מילה שיצאה מבין שפתיה הייתה מלווה בחיוך גדול ויפה.
הערצתי אותה, על זה שלמרות כל הסבל שהיא עברה עדיין היא הצליחה להיות אמא למופת, אמא שאוהבת ללא גבול ותהיה מסוגלת לתת הכל לבת שלה, לי.
הערצתי אותה על הסבלנות שהיא רכשה כלפיי במשך השנים, הערצתי אותה על הדברים הקטנים ביותר, אבל הם בעצם היו הכי משמעותיים מבחינתי.
"הפעם הראשונה שהוא הרביץ לי…" חזרתי על השאלה שפנינה, הפסיכולוגית שלי, שאלה.
היא הייתה היחידה שחלקה איתי אי פעם את החיים האלה.
מגיל עשר אני מטופלת אצלה, וככל שאני מתבגרת השאלות נהיות הרבה יותר קשות.
היא הייתה מוכנה לכתוב כל מילה שאני אומרת, כשהעט השחור מונח על הדף הלבן והיא מחכה שאני אפתח את פי ואספר לה כל פרט קטן מאותו היום.
"אני זוכרת שאחרי שהוצאנו את העוגה מהתנור, אמא נתנה לי לקשט אותה בעצמי. התרגשתי, אני מודה. כי זאת הייתה גם הפעם הראשונה שעשיתי עוגה." חייכתי חיוך קטן ואמיתי, לשם שינוי, רק כי נזכרתי באותה ההרגשה.
אני לא נוהגת לחייך, אם אני לא חייבת. לדעתי, לעולם הזה לא יחסר החיוך שלי.
החיוך הזה נרצח באותו היום שאמא נרצחה, וכמו שהיא לא יכולה לחזור, גם הוא לא.
אין לי סיבה אמיתית לחייך, הרי כל האושר שלי נלקח ממני בכוח. אני לא הפסדתי אותו בגלל משהו שעשיתי, אני הפסדתי אותו בגלל אדם שלא ראה אף אחד חוץ מעצמו ומהשתייה שלו. הוא היה חולני בצורה מפחידה, והמשפחה שלו לא עניינה אותו.
"אז שפכתי שוקולד על כל העוגה ואני זוכרת שגם פיזרתי כמה סוכריות צבעוניות כאלה. אחרי שסידרנו את המטבח, אמא עזרה לי להתקלח ולהתלבש. באותו יום אבא הגיע מאוחר יותר מהרגיל, בשעה שמונה אני חושבת. אני זוכרת שממש רציתי שהוא יטעם מהעוגה שהכנתי, אז קצת הצקתי לו. את יודעת מה זה ילדים בני שבע, מתלהבים מכל דבר קטן ולא מפסיקים לדבר." סיפרתי ופנינה הנהנה.
"ואז הגיעה הסטירה הראשונה, ולמה? כי חזרתי על אותו המשפט חמש פעמים. 'אבא, רוצה לטעום מהעוגה שלי?' אז כניראה שהוא היה שיכור, ולא היה לו כוח לבת הקטנה והמציקה שלו. ואני זוכרת שכשהלחי שלי החלה לרתוח מהסטירה, התחלתי לבכות ואז באה עוד אחת." אמרתי ושמתי את ידי על הלחי שלי.
אני יכולה להישבע שיכולתי להרגיש את הסטירה שנתן לי. היא הייתה כל כך כואבת.
אני זוכרת שהייתי ילדה מאוד עדינה ושאף פעם לא הכו אותי, אז בשבילי הפעם הראשונה הזאת הייתה הלם מוחלט.
פנינה כתבה במהירות את הדברים שאני אומרת ומדי פעם זרקה אנחה או מלמלה משהו לא הצלחתי להבין.
"ואיפה אמא שלך הייתה?" היא שאלה והרימה אלי את מבטה מבין כל הדפים.
"אני חושבת שהיא הייתה במקלחת." אמרתי וצמצמתי את עיני כדי להיזכר בתמונה שייש לי בראש. "כן, אני כמעט בטוחה שהיא הייתה שם."
"אחרי שהיא ראתה אותך בוכה, היא עשתה משהו?"
"לא." נדתי בראשי והמשכתי. "לא היה לה מה לעשות. אולי זו הייתה הפעם הראשונה שהוא הרביץ לי, אבל זו בכלל לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הרביץ לה."
"אני מבינה." פנינה הנהנה והמשיכה לכתוב.
"אני לא חושבת שאת יכולה להבין." פלטתי מפי את מחשבותיי.
היא באמת לא יכלה להבין שום דבר, אף אחד לא היה יכול להבין מה עבר על שתינו באותו הזמן. זאת הייתה זירה של פחד, של גיהנום. כשהוא היה בבית, פחדנו לעשות רעש קטן כי אולי זה יעצבן אותו והוא שוב לא ישלוט בעצמו, פחדנו לדבר כי לא ידענו אם הוא רוצה את השקט שלו והטירוף יכל שוב להישתלט עליו. היו ימים שלא רציתי לחזור הבייתה מבית הספר, וכל יום בבוקר רק רציתי לצאת מהבית ולא להישאר במיטה כמו כל ילד אחר.
"סליחה?" פנינה שאלה והרימה את הראש והסתכלה עליי.
"את, כמו אף אחד אחר, לא תוכלו אף פעם להבין מה ההרגשה של לגור עם מישהו מטורף כזה. מישהו חולני, רע, רוצח." אמרתי בקול רועד.
לא מפחד, אלא ממציאות.
ואני באמת לא יכולה להאמין שזאת הייתה המציאות שלי.

"אני בבית." צעקתי וסגרתי את דלת העץ מאחוריי.
אודל ושירז ישבו בספה וצפו במשחק כדורגל, שיר ישבה בכיסא צמוד לאי ואכלה סלט.
"איפה לירון?" שאלתי והנחתי את התיק שלי על האי, ליד שיר.
"הלכה לישון אצל חברה." שיר ענתה והביטה בי.
"איך היה אצל הפסיכולוגית?" שאלה ודחפה לפיה עוד כף מהסלט.
"בסדר," אמרתי ביובש ופתחתי את המקרר, הייתי קצת רעבה.
טוב… אני כל הזמן רעבה.
"אמא קנתה לך את היוגורט שרצית." שיר אמרה והצביעה על המדף שכל מוצרי החלב מונחים בו.
"יש." אמרתי ועשיתי תנועת ניצחון ביד, הוצאתי יוגרוט אחד וסגרתי את המקרר.
"את רזה, את לא צריכה את כל השטויות האלה של הדיאטטות." היא אמרה ושוב דחפה לפיה כף מלאה בעגבנייה ומלפפון.
"בשביל להישאר רזה אני צריכה לאכול את זה." טפחתי על הבטן השטוחה שלי.
לא הייתי כל כך רזה כמו שהיא תיארה, בכל זאת רק עכשיו חזרתי לריצות ולאוכל הבריא.
"אני חושבת שאת יכולה להרשות לעצמך לדפוק צלחת מלאה בפנקייקים ואף אחד לא ישים לב." היא חייכה אלי וסיימה את הסלט שלה.
"בלי הגזמות בבקשה." צחקתי צחוק קטנטן שבקושי ונשמע, עברתי לידה בזמן שאני עולה לחדרי ונשקתי ללחייה.

– אֵלִידּוֹר-
"המנהלת קוראת לך." מיכל המחנכת, נעמדה מולי.
הרמתי אליה את הראש מהשולחן. מה עכשיו?
"מה עשית הפעם אלידור כהן?" היא שמה את ידיה על השולחן והתקרבה אלי באיום.
"כלום, נשבע לך." אמרתי והרמתי ידיים כמו חף-מפשע.
"אז למה היא רוצה לדבר איתך?" היא שאלה.
"אנא עארף?" שמתי את התיק על הגב ונעמדתי.
יצאתי מהכיתה והלכתי למזכירות, איפה שהחדר של המנהלת נמצא.
"אה סיגל, מה מירי רוצה?" שאלתי את המזכירה והיא רק משה בכתפייה.
"שב ותחכה לה, אל תעשה שטויות." היא אמרה ויצאה מהמזכירות.
התיישבתי וחיכיתי לעוד מלכותה, בנתיים עוד כמה ילדים הספיקו לבוא ולהתיישב בחדר המתנה.
עברתי על עמוד הפייסבוק שלי, אחר כך אינסטגרם. לא היה לי מה לעשות, השתעממתי.
אז סגרתי את האייפון ונשענתי אחורה על המשענת של הכיסא, שגם ככה לא היה נוח. שמתי רגליים על הכיסא שהיה מולי ושילבתי ידיים. את הכובע של הקפוצ'ון שמתי על הראש ועצמתי עיניים.
חסר לה היא תעיר אותי.
אחרי כמה דקות שמעתי מישהי קוראת לי בשם, ועוד פעם, ועוד פעם.
"אה…" התעוררתי, מנומנם.
אני יכול להירדם בכל מקום, גם אם לא נוח.
"קום וכנס למשרד שלי." היא צעקה והרגשתי איך עור התוף שלי נקרע לאט לאט.
"סעמק." מלמלתי בשקט והורדתי את הכובע מהראש.
מירי עמדה מולי והצביעה על המשרד המתפורר שלה, שמתי את התיק על הגב וגררתי את עצמי לחדר.
אחרי כמה דקות, שיכולתי עדיין לישון בהן, היא הועילה בטובה לשבת מולי ולהתחיל לדבר.
"אני אגש ישר לעיניין, אדון כהן. אני רוצה להבין למה אתמול גרמת לשיניים של נועם לעוף ממקומן?" היא שאלה ורכנה קדימה כשהיא משלבת את ידייה ונשענת על השולחן.
פלטתי גיחוך.
"אז נשברו לו השיניים." חייכתי בגאווה והתמתחתי לאחור.
"כן, הן נשברו. אני רוצה להבין מה קרה בניכם." היא חזרה על דבריה ועדיין הסתכלה עליי.
"כלום לא קרה. ביקשתי מהמלשן הזה סיגריה והוא לא רצה לתת." עניתי ומשכתי בכתפיי.
אמרתי את האמת, הרי בטח נועם המטומטם הזה הוציא אותי איזה מתאגרף ואותו מלאך.
"זאת לא פעם ראשונה שאתה מוציא עצבים בגלל שטויות." היא אמרה.
הסתכלתי עליה. נכון זו לא פעם ראשונה. בדרך כלל אני מוציא אותם על מישהו אקראי, או סתם אחד שלא בא לי בטוב.
"אתה לא תוכל להמשיך להתנהג ככה, לא בבית ספרי. נתתי לך כבר כמה הזדמנויות והפעם הקורבן הגיע לבית חולים."
גיחכתי, זה נשמע כאילו אני איזה דאעש שמנסה להשתלט לה על הבית ספר.
"מה את רומזת?" שאלתי ורכנתי קדימה.
"אתה מושהה מבית הספר לצמיתות." היא אמרה בקלות ומשכה בכתפייה.
"מה זה?" הסתכלתי עליה והרמתי גבות.
"אתה לא מגיע לבית ספר בזמן, אתה מרביץ חופשי לילדים, אתה מתחצף למורות. וגם אחרי כל ההזהרות שקיבלת אתה ממשיך." היא דיברה מהר ובקושי הספקתי לקלוט משהו. "לכן הגעתי להחלטה שזה הפיתרון היחיד."
הרגשתי איך העצבים עולים להם, אבל התאפקתי, אני לא יכול להוציא אותם כאן, למרות שאני מעדיף.
קמתי מהמקום והפנתי אליה את הגב.
"בהצלחה בהמשך, אלידור." שמעתי אותה אומרת מאחוריי.
כן, כן, בהצלחה, בהצלחה, בלה בלה בלה.
"סלמאת'." טרקתי מאחוריי את הדלת ויצאתי מהמזכירות.
מה יהיה עם החיים שלי?