מאושרת לרגע- פרק 3

פרק 3 – הוואי

– אֵלִידּוֹר-
נכנסתי לכלא. סליחה, בית ספר.
הלכתי במסדרונות עד שהגעתי לכיתה שלי, י"ב חמש. השעה הייתה כבר תשע אבל הייתי רגיל להגיע בשעה כזאת לבית ספר. פתחתי את הדלת וראיתי את כולם יושבים עם הראש תקוע בדפים והם כותבים וכותבים וכותבים.
מה פספסתי?
"בוקר טוב אליהו," מריים, המורה להיסטוריה אמרה וקמה אליי. "למה הגעת עכשיו?"
תירוץ, תירוץ, תירוץ.
"הכלב אכל לי את השעון." יופי, גאון.
מריים צחקה והגישה לי דף בחינה.
"שב ליד שיראל," היא אמרה והצביעה על השולחן הכי רחוק בכיתה.
לקחתי ממנה את הדף, לא שידעתי משהו, אבל סתם כדי לעשות רושם. התיישבתי ליד שיראל שחצי מהדפים שלה היו כבר מלאים, והיא עדין המשיכה לכתוב. ניסיתי להעתיק קצת, אבל האשכנזיה לא נתנה, אז ויתרתי.
קמתי למריים והגשתי לה מתכונת ריקה.
"אתה בטוח?" היא שאלה, נתנה עוד הזדמנות, אבל ידעתי שזה אבוד מראש.
"בטוח בטוח." הנהנתי ויצאתי מהכיתה.
המסדרונות היו ריקים, כי כל השכבה במתכונת ואף אחד לא מטומטם מספיק כדי לצאת באמצע, חוץ ממני, כמובן.
מה יהיה איתי.
אבא לא מרוצה בכלל מהציונים, ואני רק רואה את האוטו שלי מתרחק ממני בצעדי ענק. עד שאני אצליח להשיג אותו שוב, אולי זה יהיה כשאני אתחתן ואקנה לי כבר אוטו חדש בעצמי. אם יהיה לי כסף בכלל, מתעודת הבגרות שבטוח לא תהיה לי. אבא גם לא התכוון לוותר לי, ידעתי את זה, הוא כבר וויתר לי כמה פעמים, וכניראה למד לא לסמוך עליי ואולי אפילו כבר לא אכפת לו.
אבל מה לעשות… אני לא בן-אדם של לימודים.
יצאתי מהמבנה לכיוון האולם ספורט, מאחוריו תמיד יושבים במדרגות ומעשנים. בדרך הוצאתי את האייפון ובדקתי אם קיבלתי הודעות. הייתה אחת מאוריאן, שכתבה ש"בעקבות השיחה שלנו בבוקר, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים."
התעלמתי, כרגיל, והגעתי למדרגות. נועם ואיתי ישבו שם.
הכנסתי את הידיים לכיסים, אין סיגריות, אין מצית.
מטומטם, השארת את זה אתמול באוטו שלך.
"מה שמעתי כהן באת היום באוטובוס?" נועם שאל והוציא עשן סמיך מהפה.
"כן, אחי, זרוק סיגריה." אמרתי וסימנתי לו עם היד שאני מחכה לתפוס אותה.
"מה קרה? אין לך מכונית יותר?" הוא שאל ושניהם גיחכו.
"נו מה באתם להסתלבט, זרקו סיגריה." אמרתי בקול רם יותר.
העצבים עוד מהבוקר עמדו וחיכו שמישהו ששווה את זה יזרק הערה והם יוכלו להתפרץ עליו. גם לא עישנתי מאתמול בלילה, ובבוקר אוריאן הייתה כל הזמן איתי, ואני בחיים לא מעשן לידה, אז הייתי יותר עצבני.
"מצטער אחי, לא נותן סיגריות יותר." נועם אמר והכניס את הקופסה המלאה שלו לתוך הכיס.
"מה לא נותן," מלמלתי, אני מתאפק. "תביא, תביא שאני לא אתעצבן סתם."
עליתי במדרגות והגעתי עד אליו, הושטתי לו את היד וחיכיתי לסיגריה שלי.
"לא נותן אומר לך, כל היום אני עסוק בלחלק בסוף לא נשאר כלום." הוא אמר והעיף את היד שלי הצידה.
למה סתם לחמם אותי בכוח.
התחלתי לרדת מהמדרגות למטה, אבל בשניה האחרונה הסתובבתי ונתתי לו אגרוף חזק בלסת. כל העצבים על אבא, על האוטו, על הלימודים,על הסיגריות… הכל יצא עליו.
הוא עף אחורה ולקח לו כמה שניות לקום.
"כהן, תירגע, אחי." איתי אמר ונעמד לידי.
"זוז ממני, כדי לך שזה לא יצא גם עלייך." אמרתי בהזהרה וראיתי שהוא מתרחק ועוזר לנועם לקום.
הסתובבתי והפעם ירדתי באמת במדרגות, הולך לסורגים וקופץ מעליהם.

-מוֹרִין-
כל השיעור יפעת, המורה לאזרחות, הכתיבה לנו סיכום על הכנסת. מדי פעם היא עשתה הפסקות כדי לתת לידיים שלנו לנוח.
בסוף השיעור, אחרי הצלצול, ארזתי את המחברת והקלמר וחיכיתי לקארין. ששכבה על השולחן והסתכלה על הקיר בצד ימין. כל השיעור היא הייתה ככה, לא כתבה כלום ממה שהמורה הסבירה, פשוט בהתה בקיר. הבנתי שלמבחן היא תהיה חייבת את העזרה שלי. "אני פשוט לא מאמינה שתומר עשה לך את זה!" ניחמתי את קארין בזמן שהיא דחפה את ידייה מתחת לראשה שהיה מונח על השולחן, ידעתי בדיוק מה היא רוצה לשמוע.
היא סובבה את ראשה אלי, לקחתי כיסא מהשולחן ממול והתיישבתי מולה.
"הוא לא שווה אותך, קאריני." אמרתי וליטפתי את שיערה, מניחה את התיק שלי על הרצפה.
קצת קשה לנחם מישהי אחרי שחבר שלה בגד בה.
"את יודעת מה הכי יעזור לי?" היא שאלה והרימה את ראשה.
הבטתי בה במבט של – 'מה?'
"מסיבה." היא אמרה ונשכבה שוב על כל השולחן.
"אין לי בעיה למצוא לך אחת כזאת." מלמלתי וחזרתי ללטף את שיערה השחור שלשם שינוי לא היה רך כמו משי.
"לא, חברה אמיתית הייתה גם מוצאת וגם באה." היא אמרה ושפשפה את העין שלה.
"החברה האמיתית הזאת רוצה, תאמיני לי שכן." חייכתי אליה חיוך רך והיא הרימה את ראשה והסתכלה עליי.
"מה?" שאלתי ונשכבתי לאחור, על משענת הכיסא הבכלל לא נוח שלי.
"היום אני מוצאת לך מישהו." היא אמרה וחיוך קטן עלה על שפתיה.
פערתי את עיני והסתכלתי עליה.
"שלא תעזי." אמרתי באיטיות, והדגשתי כל אות.
בפעם האחרונה שהיא ניסתה לעשות משהו כזה, זה לא הלך טוב בכלל. הוא ניסה לדבר איתי וניסה לשאול אותי כמה דברים, אבל אני? השתתקתי. לא עניתי לו וזה היה מביך עוד יותר, עד שהוא הבין את המסר ועזב את המקום.
"אני לא אתן לך להישאר רווקה אומללה וממורמרת עם שלוש-מאות חמישים ושתיים חתולים כל החיים." היא נשפה ברוגז ושילבה את ידיה.
"למה לא? תוסיפי עוד חתול." מלמלתי והפעם אני נשכבתי על השולחן, לידה.
היא הרימה את ראשה ועדיין הסתכלה עליי.
"אני יודעת שבגלל כל מה שעברת, את לא רוצה לחזור על זה." הנה התחיל הנאום. "אבל מורין, את חייבת לבטוח באנשים, לא כולם רעים כמו שאת חושבת, ואת לא יכולה להישאר בלי אהבה כל החיים."
לפתע נזכרתי בילד מתחנת האוטובוס, בעיניים הירוקות והבורקות שלו. ידעתי שמה שהיה ביננו לא היה אהבה, בעצם לא היה בנינו כלום, אבל משום מה הוא עלה לי בזיכרון.
"אני לא חושבת שאני יכולה למצוא מישהו." נאנחתי, ידעתי שזה נכון.
אני לא יכולה להתעלם מהעבר שלי ופשוט להתחיל עתיד חדש. יש לי טראומות שהן אמיתיות, אני באמת מפחדת. כל מגע קטן או צליל לא במקום ואני נרתעת לגמרי. בגלל זה גם הכנתי את עצמי שלא תהיה לי משפחה אף פעם. אני לא אוכל להקים משפחה כשאני במצב כזה, הילדים שלי לא יתגאו באמא הפחדנית שלהם, והגבר… טוב אני פשוט מניחה שלא יהיה אחד כזה.
"את יכולה הכל, אם רק תאמיני בעצמך ותתני לעצמך להשתחרר, קוקוס." היא נקבה בשם החיבה שהדביקה לי בגיל שתיים-עשרה.
באותו הזמן אחד הילדים בכיתה חזר מהוואי וסיפר שהוא שתה קוקוס ואכל המון אננס. בגלל זה אני וקארין החלטנו שכשנהיה גדולות ניסע להוואי בשביל שאני אשתה קוקוס והיא תאכל אננס. מאותו הזמן אנחנו קוראות אחת לשנייה ככה, כדי שהחלום אף פעם לא ישכח ויום אחד נזכה באמת להגשים אותו.
"הלוואי, אננס, הלוואי." מלמלתי ושחררתי עוד אנחה.

בשעה עשר מצאתי את עצמי על מונית, כשאני לבושה בג'ינס כחול וחולצה פרחונית ונועלת נעלי עקב בצבע טורקיז, בדרך לאחד המועדנים שקארין מכירה.
לא הבנתי איך היא הצליחה לשכנע אותי לעשות את זה שוב, אבל מה שברור זה שהיא הצליחה בגדול. לא האמנתי שאני אחזור לשם, אני לא סובלת מועדנים.
עשרות, אם לא מאות, אנשים נדחסים אחד על השני במקום קטן וחנוק, משתכרים, מקיאים ומן הסתם עושים סקס בשירותים.
הרבה סקס בשירותים.
הרבה מאוד.
בכל מקרה, נהג המונית עצר לנו בדיוק ברחוב שקארין ביקשה ממנו, היא שלמה לו ויצאנו שתינו בדרך לעוד ערב מלא אדרנלין.
"הפעם את שותה, לא אכפת לי, אני רוצה שתהני." קארין אמרה, ואני די בטוחה שהיא יותר הודיעה מאשר אמרה.
"ניראה כבר." גחכתי בשקט, כי ידעתי טוב מאוד שזה לא הולך לקרות.
"חכי כאן, אני אדבר עם הסלקטור." היא אמרה והלכה לכיוון דלת שחורה וגדולה, שם עמדו כמה בנות עם שמלות קצרצרות שאני לא בטוחה שהן נקראות שמלות בכלל.
לפני הדלת עמד שומר גבוה שהיה לבוש שחור ולידו גבר שנראה בגיל העשרים לחייו שדיבר עם קארין. עמדתי וחיכיתי בזמן שאני מסתכלת על קארין שולחת כל מיני מבטים פלרטטנים לגבר ההוא והוא לא מפסיק לחייך.
אחרי כמה דקות, קארין נופפה לי מרחוק וצעקה לי לבוא.
הלכתי בצעדים מהירים לעבר הדלת השחורה, בדרך לעוד ערב… שאני בספק אם יהיה מהנה.