מאושרת לרגע- פרק 2

פרק 2- תחנת אוטובוס

-אֵלִידּוֹר-
"יום שישי השעון כבר מראה צהריים." שרתי לעצמי כשירדתי במדרגות לכיוון המטבח.
אוריאן כבר ישבה בשולחן ואכלה את הדגנים המגעילים שלה עם חלב, אבא ישב לידה וקרא איזה עיתון.
"בבקשה אל תשיר על הבוקר." אוריאן אמרה והסתכלה עליי.
התקרבתי לאוזן שלה וצעקתי – "והשמש צועקת לקום."
וברחתי ממנה מהר כדי שלא תספיק לתת לי את הכאפה הקבועה שלה.
"שבורא עולם יקח אותך כבר." היא צעקה וקמה לשים את הקערה הריקה שלה בכיור.
"שקט אוריאן, די עם הדיבור הזה." אבא העיר לה והעביר דף בעיתון.
הוצאתי מהמקרר שוקו ושתיתי ישר מהפיה.
"אתה יודע שאמא לא אוהבת שאתה עושה את זה." אוריאן נעצה בי מבט.
"אמא מתרגלת," סגרתי את הבקבוק והכנסתי אותו חזרה למקרר. "חוץ מזה, די להתערב כבר יא קטינה."
"אלידור, די להציק לאחותך." שמעתי את אבא ואחרי שניה היה צליל של העברת דף.
"נכון אבוש, הוא לא מפסיק לעצבן." היא הוציאה לי לשון אז החזרתי לה.
התקדמתי לשולחן ובאתי לקחת את המפתחות של הג'יפ אבל אבא הקדים אותי, לא הבנתי למה.
"מה?" שאלתי והושטתי יד כדי שיביא לי את המפתחות.
"הבטחת שהציונים שלך יעלו." הוא מלמל והכניס את המפתחות שלי לכיס שלו.
"אני מבטיח הרבה דברים." צחקתי.
"זאת הבעיה, אתה מבטיח ואז שוכח, ואני חושב שאם אני אקח לך את הדברים שמסיחים לך את הדעת, זה ילך יותר מהר."
"ריבונו, זה אוטו! איך אפשר שאוטו יסיח לי את הדעת?" שמתי ידיים על הראש ועשיתי תנועה דרמטית כזאת.
אין, שחקן אדיר אני.
"עם אוטו אתה נוסע לכל מקום חוץ מלבית הספר." הוא אמר והתחיל להתקדם לדלת, פתח אותה ושלום עמד בצידה השני,עשה לי שלום עם היד.
אבא השתגע, כניראה יש מישהו שעיצבן אותו אז הוא החליט להוציא את התסכולים עלי.
אוריאן עמדה בצד וחייכה חיוך גדול כזה.
"מה את צוחקת פוסטמה? עכשיו גם לך אין איך לנסוע לבית ספר." ירד לה החיוך בשניה.
"מה אני אמור לעשות עכשיו כוסאמק," התעצבנתי והכוס הראשונה שראיתי מצאה את הרצפה.
ואז נדלקה לי נורה במוח, רק היה חסר האפקט הזה כמו בסרטים.
חיפשתי את המספר של פז בין כל האנשי קשר, מצאתי והתקשרתי מהר. הסתום בטח ישן כי הוא לא עונה, אז התקשרתי עוד פעם, גם אז הוא לא ענה.
"בוא, בוא שלא נאחר לאוטובוס לפחות." אוריאן יצאה מהבית ושלום בדיוק אמר לה יום טוב.
"יום טוב אחי." טפחתי על הגב של המאבטח ויצאנו לתחנה, אנא עראף.

-מוֹרִין-
יצאתי מהחדר שלי למסדרון הלבן והלכתי עד סופו, במדרגות ירדתי לקומה התחתונה וראיתי את אלינור ממלאה בקבוק מים במטבח, אודל ושירז ישבו בסלון והתעסקו עם האייפונים שלהם. לא היה סימן לשיר או לירון.
"מוריני תלכי היום באוטובוס? לשירז יש צו ראשון, אנחנו חייבים לצאת. שיר לקחה את לירון לבית הספר ואודל בא איתי." אלינור אמרה מהר והתהלכה בבית בלחץ.
"ברור, ברור." אמרתי ונכנסתי למטבח.
הוצאתי מהמקרר בקבוק שוקו ומזגתי לכוס פלסטיק שקופה.
"תודה מותק. קדימה אודל, שירז קומו." היא זירזה את שניהם והם יצאו באיטיות מהבית.
עליתי חזרה לחדר ולקחתי את האוזניות מהשולחן הלבן, אם לא יהיה מישהו שידבר איתי בנסיעה, לפחות המוזיקה תהיה תחליף.
יצאתי מהבית, נעלתי אותו והלכתי ברחוב שבשעות הבוקר היה מאוד שקט. תחבתי אוזניות לאוזניי ונתתי למוזיקה למלא את הבוקר שלי.
אחרי עשר דקות הגעתי לתחנה, בספסל אחד ישב בן ובשני בת והם דיברו בינהם. אם אתם מכירים אחד את השני, מה הבעיה לשבת באותו הספסל?
אז נשארתי לעמוד, וחיכיתי שהקו לבית הספר יגיע ואני אוכל להתחיל את היום שלי כמו שצריך.
בדיוק שנגמר השיר שהתנגן באוזניי, שמעתי את הילדה צועקת- "למה לעזאזל היית חייב לא ללמוד?"
"בדיוק בשביל שנוכל לנסוע לבית ספר באוטובוס, כדי שיהיה לנו זמן איכות ביחד." הוא מלמל וצחק בו זמנית.
שיר חדש התחיל להתנגן, אבל עצרתי אותו כי השיחה בינהם הייתה הרבה יותר מעניינת. לא הורדתי את האוזניות מאוזני ככה שהם לא שמו לב שאני שומעת אותם בכלל.
בדרך כלל אני לא חטטננית, אבל כן הייתי זקוקה למשהו שיעסיק את האוזניים שלי.
"ממש מצחיק, אלידור, קורע!" הילדה אמרה ושמה את ידיה על פניה, להראות שהיא מיואשת כניראה.
"עכשיו באמת, ממתי את לומדת, אה אוריאן? די לשחק אותה יפת נפש."
מהשיחה בינהם הבנתי שלה קוראים אוריאן ולו אלידור, ההורים שלהם ממה אוהבים שמות ארוכים. לא שהשם שלי לא כזה, אבל לשלהם נוספת עוד אות. שנאתי את השם שלי, לא בגלל האורך או האותיות. שנאתי אותו כי אבא שלי נתן לי אותו. שנאתי כל דבר בחיי שהיה קשור בו. אם זה את העיניים הירוקות שמעוטרות בקצת דבש שקיבלתי ממנו, או את הצחוק המתגלגל. שנאתי כל חלק בי שהתקשר אליו, שנאתי אותו.
"ללמוד זה לאו דווקא להוציא ציונים טובים, ללמוד זה גם לשבת בכיתה ולהקשיב למורה, משהו שאתה לא עושה." אוריאן מלמלה והם הסתכלו אחד על השניה.
"מתי האוטובוס הזה בא כבר סעמק?" אלידור הרים את קולו ואני די בטוחה שכל השכונה שמעה אותו.
"אולי תסתום כבר?" אוריאן צעקה עליו בחזרה.
אני די בטוחה שהם אחים, לא רק כי הם היו דומים אלא כי אני מניחה שזו התנהגות בין אחים. ראיתי את שיר, אודל ושירז מתנהגים ככה מאז שהייתי בת שתיים-עשרה. את לירון הם לא ממש מכניסים לריבים האלה כי היא הכי קטנה מכולם. הייתי בת יחידה לאמא שלי, לא ידעתי מה זה באמת כשיש לך אח או אחות. הילדים של אלינור היו בני דודים שלי, וזה לא שלא הייתי קרובה אליהם מכל בחינה שהיא, אבל עדיין… לא אותו דם זורם לנו בעורקים.
שניהם החלו לריב בינהם ומצאתי את עצמי פותחת את אפליקציית המוזיקה ומחזירה את המנגינה לאוזניי. לא יכולתי לשמוע אנשים רבים, זה הזכיר לי יותר מדי זכרונות מהילדות.
אחרי שיר או שניים הרגשתי מגע חם נוגע בידי וקפצתי מבהלה. הסתובבתי והתרחקתי מאלידור, שהסתכל עליי, מבוהל בעצמו מהצעקה הקטנה שנפלטה מפי.
הוא אמר משהו אבל לא שמעתי אותו כי המוזיקה עדיין התנגנה באוזניי.
"מה?" שאלתי וניתקתי את האוזניות.
"שאלתי אם את יודעת מתי האוטובוס למקיף הדר מגיע?" הוא שאל ועיניו סקרו את גופי בהתעניינות.
זזתי אחורה.
"אני לומדת ברימון, אין לי מושג." מלמלתי בשקט ועיניו שבו להסתכל בעיניי.
הוא היה גבוה ממני, לפחות בראש, שיערו החום היה פרוע, ועיניו הירוקות היו בהירות ובוהקות, אור השמש שהעיר עליהן נתן להן גוון הרבה יותר בהיר ממה שהן. הוא היה מרשים, זה ברור. ואני בטוחה שרוב הבנות בבית הספר שלו היו מתות להיות איתו.
"איזה כיתה את?" חיוך קטן עלה על שפתיו והוא עשה לכיווני צעד.
"י"ב." עניתי במהירות והלכתי גם אני צעד, אך לאחור.
"נו אלידור, די להציק לה." שמעתי את קולה של אוריאן ומבטי פגש את מבטה.
"אני מציק לך?" הוא שאל אותי, מתעלם לגמרי ממה שאוריאן אמרה ועושה עוד צעד לכיווני.
לא עניתי. נלחצתי מהמעמד.
אנשים מלחיצים אותי, גם אם זה לא בכוונה. הבעיה היא לא בהם, אלא בי.
רק בי.
הבעיה תמיד היא אני.
לפתע האוטובוס שלי הגיע, קו שלושים ושלוש. הדלת שלו נפתחה אך לא יכולתי לעלות, עדיין לא. אלידור הסתכל עליי ועדיין חיכה למענה לתשובתו.
סובבתי את גבי אליו ועליתי לאוטובוס. משאירה את שני האחים האלה מאחוריי ומנסה לשכוח כל מה שקרה.

נכנסתי לכיתה וצעדתי למקום שלי, השולחן האחרון שבסוף הכיתה. קארין ישבה על השולחן שלפני השולחן שלי, רגליה היו על הכיסא והיא התעסקה עם הנייד שלה.
"בוקר טוב." אמרתי והתיישבתי מולה, בכיסא שצמוד לשולחן שלי.
"בוקר מזעזע." היא החזירה לי.
"מה קרה?" שאלתי בעוד אני מוציאה את בקבוק המים שהבאתי איתי מהתיק.
לגמתי לגימות קטנות והסתכלתי על קארין שלא הזיזה את עיניה מהמסך.
"כולי עצבים, אש ותמרות עשן." היא צעקה וקולה מילא את כל הכיתה.
כמה מהילדים שישבו במקומותיהם סיבבו את ראשם ונעצו בנו מבטים.
"מה? יש פה הצגה? משהו מעניין?" קארין צעקה וכל הילדים חזרו לעיסוקיהם, קצת מבוהלים, אבל אני מניחה שהם כבר רגילים למצבי הרוח שלה, בדיוק כמוני, שלא התרגשתי בכלל.
"ואו. מישהי פה קמה על צד שמאל." אמרתי באדישות והכנסתי את הבקבוק מים בחזרה לתיק.
"קמתי על צד ימין, היום התחיל מצויין. עד שקיבלתי את התמונה הזאת." היא סיפרה ודחפה את האייפון שלה בפרצוף שלי.
הרחקתי מעט את הנייד ולקחתי אותו בין ידי. תמונה של תומר, החבר שלה, ומישהי שלא לובשת הרבה התנוססה על המסך, כשהם מתנשקים וניראה היה שהם במועדון.
"אני כל כך עצבנית שאני מסוגלת להרוג מישהו, מורין. אם הוא היום יקלט בטווח הראייה שלי, חבל עליו ועל כל בני דורותיו." היא אמרה בכעס. "אני הולכת לגרום לו לקנא עד שיבוא לו להתאבד."
"עוד שעתיים הכעס יעבור לך ואז נשב לדבר בהיגיון." אמרתי.
אי אפשר לדבר איתה כשהיא כועסת, אבל היא עדיין צודקת, אם מישהו היה עושה לי את זה אחרי שהיינו חצי שנה יחד, הייתי הורסת את שמו הטוב ככה שאף אחת, אף פעם לא תעז לצאת איתו.
צלצול נשמע ברחבי בית הספר והתלמידים נכנסו לכיתה במהירות.
קארין הנהנה, ירדה מהשולחן והתיישבה בכיסא שלפני רגע רגליה היו עליו. היא הניחה את ראשה על השולחן ונשפה בעצבנות.
במשך כל השיעור התלבטתי אם לספר לה על מה שקרה לי בבוקר עם הילד ששכחתי את שמו. ידעתי שאם אני אספר לה עליו היא תתחיל לחפור ולהגיד שאני צריכה גבר בחיים שלי, חוץ מאודל ושירז.
בסוף השיעור החלטתי שזה סתם ביזבוז של זמן, הרי הילד הזה לא באמת היה רוצה אותי בתור אהבה, גם אם זה היה ניראה ככה, וזה בכלל לא. דיברנו שני משפטים בקושי, זאת-אומרת, הוא דיבר ואני שתקתי כמו דג. כי אני פחדנית מדיי בשביל שיהיה לי אומץ לדבר עם אנשים שאני לא מכירה.