מאושרת לרגע- פרק 1

פרק 1- ילדות דפוקה

– מוֹרִין –
"מוריני מותק," שמעתי מבעד לדלת החדר ולאחר כמה שניות נשמעו גם כמה דפיקות.
לא היה לי כוח לזוז, אז נשארתי באותה התנוחה כשעיני עצומות, ופשוט חיכיתי שמי שקורא לי יפתח את הדלת. אחרי כמה רגעים, הבנתי שזה לא הולך לקרות, אז הכרחתי את עצמי לקום מהמיטה לעבר הדלת ולפתוח אותה.
בצד השני דודה אלינור נעמדה לפני כשחיוך רחב מוטבע על פניה. היא לבשה את החצאית הארוכה וכיסוי הראש כמו תמיד.
"אנחנו יוצאים לבית הכנסת, את בטוחה שאת לא רוצה לבוא שוב?" היא שאלה, והחיוך הרחב לא ירד מפניה. "אחרי זה נלך לאלי."
אני מאוד אוהבת את כל הקטע של הדת, את התפילות והמסורתיות, אבל פשוט לא אוהבת את ההמוניות בבית הכנסת. זה מעניק אנרגיות וכוחות למשך כל השבוע, עם זה אני לא אתווכח, אבל זה פשוט לא בשבילי.
"אני מעדיפה לשמור שבת בבית הפעם." חייכיתי אליה והיא תפסה את הלחי שלי.
"איך שאת רוצה מותק, האוכל במקרר, ותאכלי מורין, טוב?" היא אמרה, עזבה את הלחי שלי וליטפה אותה.
הנהנתי תוך כדי חיוך קטנטן, בתכלס אין לי על מה לחייך, אבל היא החזירה לי גם אחד כזה, הסתובבה וירדה במורד המדרגות.
אחרי כמה דקות שמעתי את דלת הבית נסגרת והבנתי שנשארתי לבד, כמו כל שבת בערך.
החלטתי לצאת לריצה, אני לא באמת יכולה להישאר לבד בבית, לבד עם השקט הזה.
אני לא מוכנה לסבול שקט, הסיבה העיקרית היא שאחרי שאמא נרצחה הדבר היחידי שנשמע בבית היה שקט. יש לי טראומה מהצליל הזה שלא נשמע בו כלום, אני יכולה להשתגע… בגלל זה אני לוקחת גם את הכדורים הפסיכיאטרים שמונעים ממני למצוא את עצמי יום אחד כלואה באחד מבתי המשוגעים.
אחת הסיבות שבאתי לגור אצל אלינור זה שאף פעם לא שקט אצלה, חוץ משבת בבוקר. ארבעת הילדים שלה נוהגים למלא את הבית, רוב הזמן, בקולות, צרחות ושירה.
פניתי לארון הלבן שלי והוצאתי טייץ קצר ושחור שהסמל של "נייק" מוטבע עליו בצבע כסף, חולצה לבנה ואת נעלי הספורט השחורות והקבועות שלי.
התלבשתי במהירות וקשרתי את שערי הבלונדיני בקוקו גבוה, לקחתי את מפתחות הבית וירדתי למטה.
יצאתי מהרחוב לכיוון חוף הים, אני אוהבת לרוץ שם כי שם, בניגוד למקומות אחרים, אין שקט.
אחרי עשרים דקות מצאתי את עצמי רצה בין אנשים, על הטיילת, שמובילה לחוף הים. הרגשתי את האוויר הקריר של שבת בבוקר מכה בי פעם אחר פעם, אם זה בידיים או בחצאי הרגליים החשופות. התנשפתי בכבדות ואני מניחה שקצת התאמצתי מהרגיל, אבל עדיין הייתי חייבת לשמור על כושר, אז פשוט המשכתי לרוץ.
אחרי עשר דקות הגעתי לסוף הטיילת ומשם ירדתי לחוף, רצתי קרוב מאוד למים ושיחקתי משחק טיפשי עם עצמי שבו אסור שהגלים יגעו בנעליים שלי.
המשכתי לרוץ בעוד אני מקפצת בין גל לגל ולא נותנת להם לפגוע בנעליי. אחרי כמה דקות סובבתי את ראשי והסתכלתי לעבר הים, רחוק-רחוק, איפה שהשמש. היא הייתה קצת מעל הים אך קרנייה עדיין פגעו בו.
סובבתי את ראשי חזרה קדימה, והמשכתי לרוץ, עד שפתאום דרכתי על אחד השרוכים בנעליי שכניראה לא היו קשורים, הסתבכתי ונפלתי ישר על החול הקר.
"לעזאזל," סיננתי ונשארתי לשבת עוד דקה על החול.
קשרתי שוב את שתי הנעליים ווידאתי שטעות כזאת לא תחזור על עצמה.
"זה היה מצחיק." שמעתי קול מאחוריי, קול של גבר.
סובבתי את ראשי אליו והבחנתי במישהו שניראה בגיל שלי, מסתכל עליי ומושיט לי את ידו לעזרה.
קמתי מהחול, ללא עזרתו והעפתי ממני את כל החולות הדביקים שנדבקו אליי.
"פספסת שם." הוא אמר והצביע על חלק בטייץ שלי שעדיין לא הגעתי אליו.
"תודה." אמרתי בקול קטן וסיימתי להעפיף ממני את החולות.
לא רציתי לפתח איתו שיחה, הרי אני לא מכירה אותו והוא לא מכיר אותי, אז למה שנדבר?
פניתי להמשיך בריצה אבל היד שלו נפסה בשלי והכריחה אותי להישאר עומדת מולו.
"אתה יכול לא…" מלמלתי בשקט והצבעתי על ידו.
הילדות שלי הרסה כל חלק אנושי בחיים שלי. קשה לי שאנשים שאני לא מכירה נוגעים בי, קשה לי שהם פונים אלי. זה נותן לי תחושה שהם יכולים לפגוע בי בכל רגע בו הם עומדים מולי. אבא שלי הרס כל חלק בי שיכול להוות תקווה לאיזו ידידות עם מישהו לא מוכר. ואני? יצאתי פשוט ילדה דפוקה. מילדות דפוקה יצאה מישהי דפוקה. הילדות הזאת הפכה אותי למישהי שהאופי שלה מאוד קשה לפיצוח, אני חייבת להכיר אדם כמה חודשים עד שאני אשב ואחשוף בפניו חלקים מסיפור החיים שלי. אני לא בוטחת בכל אחד, כמו כל בן-אדם נורמלי.
"אה, כן, בטח." הוא חייך אליי אבל לא החזרתי לו חיוך.
"אני… באמת חייבת ללכת." אמרתי בעוד אני מנסה להראות לו שאני מתנצלת על כך, מה שבכלל לא הייתי.
הייתי כל כך רגילה לעשות את אותו הפרצוף לאנשים, שזה פשוט לא הזיז לי.
"אני מבין." הוא המשיך לחייך ועזב את ידי לגמרי.
הנהנתי ופניתי לשביל הריצה המסומן בראש שלי.

-אֵלִידּוֹר-
התיישבתי על המיטה ולחצתי על עיניי עם כפות ידיי כדי שהראיה המטושטשת תחזור לעצמה. פקחתי את עיניי אחרי כמה שניות והסתכלתי על החדר המבולגן סביבי; כמה חולצות על הרצפה, גרביים וזוג מכנסי ג'ינס. קמתי מהמיטה והלכתי לארון, הוצאתי בוקסר שחור וחדש מהמגירה השלישית ולבשתי אותו בעוד אני מסתכל על הראש הבלונדיני שמבצבץ מהצד השני במיטה שלי.
לא זכרתי כלום מאתמול בערב, הכל נמחק מהזיכרון שלי.
ראשי החל לפעום בחוזקה וזה סימן לזה שבטח הייתי שיכור אתמול בלילה, שיכור עד כדי כך שהשכבתי מישהי שאני בכלל לא זוכר, או יודע מי היא.
התגנבתי מהחדר שלי בשקט לפני שהבלונדה תתעורר ותתחיל לשאול שאלות שאין לי תשובה עליהן. יצאתי למסדרון הלבן והתחלתי ללכת עד סופו, הגעתי למדרגות שמובילות למטה, לסלון ולמטבח וירדתי בהן.
כמו כל בוקר שבת רגיל, אמא עמדה במטבח והכינה פנקייקים. עברתי לידה ונשקתי ללחיה, אחר כך הלכתי למקרר והוצאתי בקבוק מיץ תפוזים, אבל במקום לקחת כוס ולמזוג, שתיתי ישר מהפיה.
"אני שונאת שאתה עושה את זה." היא נשפה ברוגע והפכה עוד פנקייק על המחבת.
"ואני שונא שאת מעירה לי." אמרתי ושתיתי שוב מהבקבוק.
"יש לך כדור?" שאלתי אותה וסגרתי את הבקבוק, החזרתי אותו בחזרה למקרר.
היא הנהנה כהרגלה והצביעה על המדף שהיה ממש מעל ראשה.
נעמדתי לידה והורדתי מהמדף קופסת כדורים שקופה ומוכרת, הוצאתי שני כדורי אדוויל וסגרתי את הקופסה.
מילתי לי כוס מים והנחתי את הכדורים על לשוני, מחליק אותם במורד הגרון בעזרת שטף המים.
"אז איך היה אתמול?" אמא שאלה ויצקה למחבת תערובת פנקייק חדשה.
"בסדר, אנא עראף?" גירדתי בראשי והחזרתי את קופסת הכדורים למקומה במדף.
"עוד הפעם אתה לא זוכר כלום." היא מלמלה.
"זאת שאלה או אמירה?" גלגלתי את עיני והתיישבתי על הכיסא השחור באי, שמתי שתי ידיים עליו ונשכבתי עליהן.
הייתי גמור מעייפות, הראש כאב כאילו מכדררים עליו כדור כדורסל ואמא דיברה והטיפה כל מיני מוסרים שלא היה לי באמת כוח לשמוע בגלל שהיו קבועים ורגילים.
"זאת עובדה, אלידור. אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. אתה לא תהיה בן שבע-עשרה כל החיים. יש לך אחריות ושם משפחה שאתה צריך לייצג בכבוד." היא אמרה והרגשתי את הליטוף העדין שלה על צווארי.
"כן,כן," מלמלתי וקמתי מהתנוחה שבכלל לא הייתה נוחה, לקחתי את ידה של אמא ונשקתי לה. "תכף תרד מישהי, אל תקחי אישית." אמרתי ברוגע ופניתי למקלחת.
אחרי המקלחת חזרתי לחדר, הראש הבלונדיני עדיין היה שם.
"קומי, יא-אלה אין לך בית?" דיברתי אליה ונגעתי בכתף שלה, מנער אותה קצת. "הלו… להתעורר."
היא התעוררה יותר לאט מצב, וכשאני אומר אני באמת מתכוון לזה.
"יאלה נשמה, מה התנחלת?" שאלתי ושמתי מכנס טרנינג אפור וחולצה שחורה.
היא יצאה ממיטה שלי ביחד עם השמיכה והתחילה לחפש אחרי כל הבגדים שלה.
הרמתי את המכנס, אם אפשר לקרוא לזה מכנס בכלל, ואת החזייה שמצאתי וזרקתי אותם על המיטה.
"תסגרי את הדלת אחרייך." אמרתי ולקחתי את האייפון מהשולחן, מפתחות ויצאתי מהבית.
"פזית," צחקתי כשראיתי את פז מתקדם לדלת הבית. "בוקר טוב נסיכה." צחקתי.
"בוקר עם אחד כמוך לא יכול להיות בוקר טוב." הוא מלמל ושינה כיוון, הלך איתי לכיוון הג'יפ השחור שלי.
"מה אני אעשה שעדן דפקה לך שם של בת?" דיברתי על אמא שלו.
"מי ישמע, 'אלידור' פשוט שם מושלם." הוא גיחך.
"צודק אחי, צודק." טפחתי על גבו.
נכנסתי לג'יפ מאחורי מושב הנהג, פז התיישב לידי ונסענו לים, שם לפי מה שהבנתי יש מסיבת חוף.