מאושרת או מעושרת? פרק 9

כשהרכב נעצר, זינקתי החוצה, רצתי בין שני בתים ענקיים, עקפתי אותם והגעתי לחורשה ענקית. ממשיכה לרוץ, מתעלמת מקריאותיו של מתיו, ופתאום נתקלתי באבן והשתטחתי על הדשא הרטוב, הבכי התגבר. נשארתי לשכב עם הפנים למטה, מתיו כרע לידי וניסה להרים אותי, סיננתי בכאב "עזוב אותי", הוא הרפה ממני ונשכב על ידי. שכבנו ככה למשך זמן שנדמה לי כמו נצח. נזכרתי שעליי להגיע לפני הוריי לארמון והתרוממתי מהדשא , "אייייייייי" צעקתי כשכאב מפלח את ברכי הימנית, מתיו זינק לעברי ותפס אותי לפני שאיבדתי אחיזה בקרקע, כך שמצאנו את עצמנו פנים מול פנים, קצות אפינו מתחככים אחד בשנייה, מתיו לא בזבז זמן, הוא תפס את ראשי, והצמיד את שפתיי לשפתיו. הנשיקה מלאת התשוקה שלו הזרימה אנרגיות מחודשות בגופי, התעלמתי מהכאב בברך ונעמדתי על קצות האצבעות להגיע לגובהו של מתיו, כך ששנינו נעמדנו זקופים. מתיו כרך את ידיו סביב מותניי ותוך כדי הנשיקה המתמשכת הוא הניף אותי באויר והסתובבנו. היינו חייבים לעצור את הנשיקה לנשום אויר,כמעט דקה שלמה שעצרנו את נשימתנו. הסתכלנו זה בעיניי זו וחייכנו. "מה עכשיו?" מתיו שאל אותי והפר את הדממה ראשון, "מה?" עניתי לו, "אני מניח שאת לא תבטלי את תכניותייך", מתיו זרק והפנה את מבטו ממני, דמעות נקוו בעיניו, והוא הסיט את מבטו שלא אבחין בזה, אך לצערו הרב אני מכירה אותו היטב וכבר הבחנתי בהן, צער מילא את חזי והמשכתי לשתוק, "הבנתי" מתיו אמר והחל ללכת לכיוון המכונית, צלעתי אחריו, הראש מלא במחשבות, ניסיתי לסדר את מחשבותיי ולענות לו, אך לא מצאתי מילים שיתארו לו את רגשותיי. נכנסתי לרכב בשתיקה, מתיו לקח ממני את המפתחות וישב במושב הנהג, התחלנו בנסיעה, כמה דקות של שקט הופרו כשמתיו הדליק את הרדיו, "how deep is your love…" שרו לו להקת טייק ד'את, חייכתי לעצמי בזמן שמתיו התעצבן וחיפש תחנה אחרת ברדיו "never let me go, never let me go" שרה לו פלורנס אנד דה מאשין בתחנה אחרת, מתיו שוב התעצבן וכיבה את הרדיו, אני כבר לא יכולתי והתחלתי להתפוצץ מצחוק, מתיו הביט בי בעצבים, לאט לאט הבעת פניו השתנתה ושנינו לא הפסקנו לצחוק כמעט עד סוף הנסיעה. הגענו לשער הארמון ופרצי הצחוק שככו, מתיו הרצין והחליף מספר דברים עם השומר, ראיתי שטר ירוק מבצבץ מכף ידו כשלחץ ידיים עם השומר והוא הרים את המחסום תוך שהוא בוחן את שנינו. נכנסנו למוסך מבודחים, גם שם מתיו דיבר עם המאבטח ונתן לו מספר שטרות בגלוי.לאחר שיצאנו מהרכב והלכנו לכיוון חדרי שאלתי את מתיו מה לעזאזל הוא עשה, ולה הוא שיחד אותם, מתיו משך בכתפיו ואמר "בקטנה, שימחקו את הרישום מהטפסים, הוד מעלתו לא צריך לדעת מה מעוללת בתו הקטנה" חייכתי, ודחפתי אותו, "אני אראה לך מה זה קטנה!" מתיו דחף אותי דחיפה קטנה ואני החזרתי לו עוד אחת חזקה, ואז הוא הצמיד אותי לקירקירב את פניו לפניי, עצרתי את נשימתי והוא לחש לי "את משגעת אותי קטנטונת, מה אעשה בלעדייך?" הרחקתי אותו ממני ורצתי לחדרי, נעלמתי לו בפנייה לחדרי, מתיו רץ והפתעתי אותו בפנייה, הפעם אני הצמדתי אותו לקיר ונישקתי אותו, ידיי מלטפות אותו ויורדות במורד גבו ועולות בחזרה, ידיו נשארות במקום, על גבי ומצמידות אותו אליי. חסרי נשימה התרחקנו אחד מהשנייה, שמענו את הוריי עולים במדרגות ומדברים ביניהם, רצנו לחדרי, פתחנו את הדלת, נכנסנו וסגרנו מיד אחרינו. חסרי נשימה התחלנו לצחוק, דפיקה בדלת, "רים, אפשר להכנס?" הוריי נכנסו לחדר בזמן שמתיו רץ להתחבא במרפסת. אבא ואימא היו מאוד מופתעים למצוא אותי לבושה בג'ינס וגופיה, לדעתם זהו לבוש לא הולם. תירצתי את הלבוש בכך שאני מתרגלת ללבוש של סטודנטים, מראה יומיומי, "אתם הרי לא מצפים ממני להראות מלכותית בזמן הלימודים, אולי אתם רוצים שאסתובב עם שלטים המודיעים לכולם שאני רים מוקארג'י, מממלכת מוקארג'י" אמרתי בכעס, אבא ואימא השתתקו בכעס "טוב, לא משנה, לילה טוב רים שלי, לכי לישון מוקדם, יש לך מבחן חשוב מחר" אימא התרככה, "לילה טוב, קטנטונת שלי" אבא נשק למצחי ושניהם יצאו, סוף כל סוף. חיכיתי עוד כמה דקות לפני שקראתי למתיו, שלא ענה לי, יצאתי למרפסת וראיתי אותו מנמנם על הספת הקש, התיישבתי על כורסת הקש לידו והסתכלתי עליו. עיניי נעצמו מעצמן וכך נרדמנו, אני על כורסת הקש ומתיו על הספה התואמת.