מאושרת או מעושרת? פרק 8

חיפשתי בחדר את התיק שהכנתי כמה ימים קודם כשתכננתי לברוח, מצאתי שם את הבגדים שסופיה הביאה לי, הוצאתי את המכנסי הג'ינס והסתכלתי, וואו, המון זמן שלא לבשתי אחד, חיפשתי עוד משהו שיראה מתאים עם הג'ינס, נזכרתי בכל הדוגמניות שראיתי בטלויזיה ורציתי להראות כמו אחת. מצאתי גופיה אדומה עם כיתוב בענק עליה. מכיוון שלא היו לי יותר מדי אופציות לבשתי את הג'ינס ואת הגופיה האדומה ומעליה קפוצ'ון ענקי, רציתי להראות גברית, כך שלא יציקו לי מחוץ לארמון. סיימתי להתארגן והלכתי לכיוון המוסך. 'מזל שהתעקשתי עם אבא על רכב קטן ולא מנקר עיניים' חשבתי לעצמי, לקחתי את המפתחות מתחת לאפו של המאבטח, שדיבר עם אחת העובדות של אבא, הם צחקקו מדי פעם וידעתי שהם לא יבחינו בי. נכנסתי לאוטו והתנעתי, נשארתי באורות כבויים ויצאתי דרך שער אחר במוסך כדי לחסוך ממני אי נעימויות ושאלות מיותרות. ככל שהתקרבתי לשער הכניסה, הלכו חששותיי והתגברו, עצרתי את המכונית לביקורת לפני היציאה, השומר הביט בי, אני מכווצת מפחד ואומרת לו בקול עבה "גבר, ערב טוב. אני מאחר למשמרת בפאב",פעם שמעתי את אחד משוטפי הכלים הצעירים מדברים על העבודות הנוספות שהם עושים כדי לממן כל מיני דברים, שיחקתי את אחד משוטפי הכלים הצעירים, "ערב טוב, אחי" החזיר לי השומר תוך כדי כתיבת מספר לוחית הרישוי. יצאתי מהארמון וחזרתי לנשום כרגיל. 'איך לעזאזל אני מוצאת את הבית של מתיו' אמרתי לעצמי וניסיתי להזכר בקטעי שיחות. זכרתי שהוא אמר לי שהוא שוכר דירה לא רחוק מהוריו, בצד המערבי והיותר יפה של הממלכה, קרוב ליערות והנהר הגדול החוצה את הממלכה לשניים. 'אוקיי נוסעים מערבה, למזלי הארמון נמצא קרוב לצד המערבי של הממלכה, כך שיוצא כשעה נסיעה הלוך ושוב, מה שנותן לי בערך שעה להיות עם מתיו. ניסיתי להזכר בעוד פרטים, הפחד התחלף בהתרגשות לקראת המפגש. נזכרתי פתאום בפעם היחידה שהייתי אצל הורין, בביקור עם אבא, החלטתי ביני לבין עצמי שאסע קודם לבית הוריו ושם אקח את כתובתו ואפתיע אותו. דרכתי על דוושת הגז כמעט עד סופה ודהרתי, הגברתי את המוזיקה ברדיו, והרוח מתבדרת בשיערי, נסעתי בכבישים הריקים והשקטים, הפרפרים בבטן הולכים וגוברים לקראת הפגישה עם מתיו. הגעתי לפרבר המערבי תוך כעשרים דקות, למזלי ברוב הבתים היו שלטים שקידמו בברכה את האורחים עם שמות הדיירי הבית, בתים גדולים ויפים. רובם נשאו שמות של חברי מועצה ויועצים בממלכה. המשכתי לנסוע בכבישים ולחפש את שם משפחתו של מתיו, והנה נתקלתי בשם מוכר, ההתרגשות התעצמה. חניתי ליד הבית, נשמתי עמוקות ויצאתי מהרכב לא לפני שנפטרתי מהקפוצ'ון. קפצתי על מדרגות הכניסה, שוב נשמתי עמוק ודפקתי שלוש דפיקות על הדלת, שמעתי דיבורים וקולות צחוק מתוך הבית, דפקתי שוב, חזק יותר ונבהלתי מהקול שצעק "רק רגע" ממש מאחורי הדלת. מתיו פתח את הדלת כשראשו מופנה אחורה והוא צועק לעבר קבוצת האנשים שישבו בסלון "תכף מגיע, יא פלוצים. מישהו בדלת!" , מתיו סובב את ראשו וקפץ אחורה כשקלט מי עומד מולו. "היי" אמרתי בביישנות והורדתי את המבט. מתיו צעק "שנייה" ויצאנו החוצה למרפסת הכניסה כשמתי סוגר את הדלת מאחוריו. "רים מה את עושה כאן?" אמר שכהוא בוחן אותי מלמעלה למטה וחזרה "ומה את לובשת?" הוסיף, צחקתי "אתה לא חושב שזה מחמיא לי?" אמרתי תוך כדי סיבוב וקידה, כאילו הרגע סיימתי לשיר. מתיו חייך ואמר "אני מעולם לא ראיתי אותך בלבוש לא רשמי,אני חייב להוסיף שהג'ינס מאוד מחמיא לך" אמר וחיבק אותי. התחבקנו ארוכות, שנינו שואפים לקרבנו את הריחות אחד של השנייה, מתיו הוריד ממני את הידיים ועמד מולי, כך עמדנו כמה שניות בשקט, מסתכלים ומחייכים "בואי" מתיו קטע את הדממה לקח את ידי בידו והוביל אותי לחצר האחורית, רחבת הידיים, בקצה שלה עבר הנהר המפורסם של הממלכה. ישבנו על גדות הנהר, אביו של מתיו הסב את גדת הנהר למתחם ישיבה מהודר, כך שיכולנו לשבת ולשכשך את רגלינו מבלי להכנס למים. "למה לא הגעת היום? חסרת לי..מאוד" אמרתי והסטתי את מבטי לעבר הנהר והיער. מתיו שתק, לאחר כמה שניות הוא לקח שוב את ידי בידו, הסתכל בעיניי ואמר "למה?" ,"למה חסרת לי? כי לא היה מי שיהיה שם בשבילי…", "לא" הוא קטע את דבריי "למה את עוזבת? למה בחרת ללמוד כל כך רחוק?" עכשיו הגיע תורי לשתוק "למה את עוזבת אותנו?" המילה "אותנו" המשיכה להדהד לי בראש, הרמתי את ראשי והבטתי במתיו במבט שואל, "אני לא יודע באיזה שלב זה קרה, אבל זה פשוט קרה", מבטו נדד ממני אל עבר הנהר, "אולי זה קרה בפעם ההיא לפני שנה, לאחר שאביך הציג אותי בתור עוזרך האישי,חייכת וחיבקת אותי מייד מבלי לחשוב פעמיים, אולי זה קרה עוד כשהיינו ילדים ושיחקנו ביחד. את מבינה רים, רוב החיים אנחנו ביחד, ועכשיו את עוזבת, אותנו, אותי…", "אבל זה לא סופי עדיין, השתקתי אותו על ידי ליטוף שפתיו "אני צריכה עוד לעבור את המבחן, לא בטוח שאצליח" מתיו גיחך "את בת מוקארג'י, אתם לא יודעים מה זה כישלון. ברור לי שתעברי את המבחן ותתחילי ללמוד בסמסטר הקרוב", "מתיו" אמרתי ועצרתי מיד. לקחתי את סנדליי ופניתי ללכת, מתיו ניסה לעצור אותי אבל התחמקתי ממגע ידיו. הלכנו שנינו כשמרחק של חצי מטר מפריד בינינו, "רים, חכי רגע, לא התכוונתי שזה יישמע מזלזל, אני…", "הכל טוב מתיו, באמת" קטעתי אותו. נכנסתי מהר לרכב, לפני שמתיו הספיק לעצור בעדי, הוא פתח את דלת הנוסע והתיישב לפני שהספקתי לנעול את הרכב. התחלתי לנסוע והתעלמתי ממנו, נסענו בשתיקה, המתח מורגש באויר. כבשתי את דמעותיי, למרות שנורא רציתי, בעיקר כי לא רציתי להכאיב למתיו. מתיו שלח בי מבטים מדי פעם, נשימתו כבדה. פתאום הדמעות זלגו מעיניי, ולא יכולתי להתרכז בכביש, מתיו השתלט על ההגה ועצרנו בצד.