מאושרת או מעושרת? פרק 5

החיוך נמחק מפניהם של הוריי, אימא הביטה בי בהלם ואבי הרעים את קולו "אני לא מאמין, אני פשוט לא מאמין". הצבע חזר לפניה של אימא היא השתיקה את אבי ואמרה לי "אוקיי רים, אנחנו רוצים לשמוע מה את מציעה", אבא פתח את פיו ואימא הביטה בו במבט מאיים והוא שתק. "טוב, אני אגיד לכם מה אני מתכננת לעשות", הרעיון במוחי קורם עור וגידים ואני ממשיכה לדבר "מכיוון שכל אחיי ואחיותיי קיבלו תפקידים ניהוליים ברחבי הממלכה, אני מניחה שגם אני בבוא העת אצטרך לעסוק בזה, ואיפה הכי טוב ללמוד ניהול אם לא באוניברסיטת שוויץ, אותה אוניברסיטה שבה אבא קיבל את הכלים הטובים ביותר לניהול מדינה משגשגת כמו שלנו, אחוזי האבטלה שלנו נמוכים לעומת מדינות אחרות, ערך המטבע שומר על מגמה קבועה לאורך העשור האחרון…" המשכתי להפגין ידע במצב הכלכלי, המדיני והביטחוני בממלכה, ידע שצברתי במהלך הלימודים עם מורים פרטיים שהגיעו מדי יום ללמד אותי, כך שהוריי חסכו בהוצאות הנסיעה והאבטחה הגבוהים שהיו דרושים להם במידה והייתי לומדת מחוץ לארמון. נהנתי מהמעמד החדש, להוכיח להם שאני אדם בוגר, משכיל ומעורה בחיים בארמון ומחוצה לו, ידעתי שעליי להגיד את הדברים הנכונים, להמנע מהתנגדויות שעלולות לצוץ ולכן הצגתי את הדברים בצורה שהם לא יוכלו להתנגד, ודרכי אל החופש מובטחת. המשכתי לדבר ולהציג את טיעוניי, לא עניין אותי דבר רק החופש קרא לי, לנסוע מחוץ למדינה, שם אף אחד לא מכיר אותי, אוכל להיות מי שאני רוצה מבלי לתת את הדין על מעשיי, אפילו חשבתי על שם. המבטים של הוריי התחלפו ממבטי כעס והתנגדות למבטי הערכה וגאווה. סיימתי לדבר וחיכיתי לתגובה. "אני מבין שהגעת מוכנה, אני חסר מילים. הצגת טיעונים טובים ומבחינתי אין לי התנגדות, אני אדבר עם הנהלת האוניברסיטה מחר בבוקר ונראה מה אפשר לעשות", אבל אימא הייתה עסק אחר לגמרי. "לא מקובל עליי שהבת הקטנה שלי תסע ללמוד מחוץ לממלכה, אני מתנגדת לכך. מה רע במכללות כאן? אני בטוחה שתמצאי משהו קרוב." אני ואבא הבטנו אחד בשנייה ומשכנו בכתפינו. "אני מכיר את אוניברסיטת שוויץ כמו את כף ידי, לא יאונה לה שום דבר רע שם, במיוחד שרוב הסטודנטים שם הם בנים ובנות למשפחות עשירות ומפורסמות וכן גם כמה בני ובנות מלוכה. אני מאוד נהניתי שם ואני בטוח שרים תהנה גם כן." הינהנתי במרץ, אבא חיבק את אימא ואמר לה בלחש " אל תדאגי יקירתי, הכל יהיה בסדר. הגיע הזמן שהגוזל יפרוש כנפיים" אבא הביט בי וחייך ודמעות נקוו בעיניו "אני סומך על הבת שלי". דמעות זלגו מעינינו ואימא הוסיפה כשמחתה את הדמעות מעינייה "בעוד שבוע נחגוג לך מסיבת פרידה…"

דפיקות נמרצות העירו אותי בבוקר, פקחתי עיניים בקושי רב מסתכלת על השעה, "אוףףףף תשע בבוקר, המורה למדעים צריכה להגיע בשתיים עשרה, תנו לי לישון!!!" צעקתי והתהפכתי לצד השני. "רים, רים, זה דחוף, תפתחי את הדלת!!!", קולו של מתיו ענה לי מצידה השנייה של הדלת. קמתי מהמיטה באי רצון מוחלט ופתחתי את הדלת, סופיה עצרה בקושי את מתיו ואמרה לו שייתן לי עשר דקות להתארגן. כעבור עשר דקות בהן התארגנתי במהירות שיא, השתוקקתי לשמוע מהי הבשורה מפיו של מתיו. סופי הגישה לנו ארוחת בוקר במרפסת חדרי, "כן מתיו, מה מביא אותך אליי בשעה מוקדמת זו של הבוקר?" התבדחתי. מתיו ענה לי בפרצוף רציני, דוחה בידו את ספל הקפה שהגישה לו סופיה. "אביך ביקש ממני למסור לך שהוא דיבר עם נשיא האוניברסיטה בשוויץ, עלייך לעבור מבחני קבלה כמו כל אחד אחר שרוצה ללמוד שם, ולמזלך, המועד הבא למבחנים ייערך בתאריך 17/7" ירקתי את הקפה שלגמתי וצעקתי בקולי קולות "אבל זה בעוד שלושה ימים!!! יומיים לפני הנשף לכבודי" מתיו גיחך ומחה את הקפה מפניו "בדיוק רים, רציתי להתבגר, קיבלת את מבוקשך. ברוכה הבאה לעולם המבוגרים".סיימתי את ארוחת הבוקר בשתיקה כשראשי מלא במחשבות והירהורים ,אולי טעיתי?, אולי אני צריכה לוותר ולבקש משהו אחר במקום? המבט בעיניו של מתיו גרם לי להבין שאני הולכת לעשות את זה, אני הולכת להגשים את החלום שלי, ואין מקום להתפשרויות.