מאושרת או מעושרת? פרק 41

שוב חמקתי מג'יי שון, התנודות במצב רוחו נמאסו עליי, והחלטתי סופית שאני לא רוצה בזה יותר, הכנתי את עצמי נפשית לשיחה הזו, ידעתי שהיא לא תעבור בצורה חלקה. עליתי לדירתי במהירות עם מזוודותיי, סידרתי את הכל לארוחת ערב שבסופה אני אפרד ממנו סופית, התעליתי על עצמי והשקעתי בארוחה כמיטב המסורת בממלכתו, בשר צלי מתובל בחלב קוקוס על מצע אורז לבן וריחני. "היי ג'יי, הכנתי את המנה האהובה עלייך, אני פוקדת עלייך להתייצב אצלי בשעה תשע אפס אפס, לא התקבלו איחורים ותירוצים" שלחתי לו בהודעה, לא רציתי לשמוע את קולו, כיוון שידעתי שאמס באותו הרגע. השקעתי בהופעה, שמלה מקסי צנועה, בסגנון צועני, בגווני חום ושחור, וסנדלי אצבע בקאמל. התלבשתי בדיוק כמו שהוא אוהב, על מנת שיבין את גודל ההפסד. כשחשבתי שאני מוכנה, פתחתי את דלת הדירה, זר פרחים ענקי, קידם את פניי, 'פאק!!!' חשבתי לעצמי 'איך אני אוכל להפרד ממנו בצורה כזו?' חשבתי באימה, מביטה בו פעורת פה מבט המום בעיניי, "רים אהובתי, אני רוצה להתנצל על התנהגותי" הוא אמר בנימה מתחנחנת, אוסף אותי בזרועותיו, ומנשק אותי ארוכות בכניסה לדירתי, ידיו חפנו את ישבני, והוא הניף אותי באויר, הוא נכנס לדירה, טורק את הדלת ברגלו והוא זרק אותי בעדינות על הספה בסלון,הוא נשכב מעליי, המשכנו להתנשק, על הספה, חסרי נשימה, לפתע הוא קם "מממ, הריח ממש טוב. נשב לאכול?",אמר בחוסר סבלנות, מבולבלת מתגובתו קמתי אחריו, הולכת לכיוון השולחן, ג'יי שון התיישב "אני מורעב", אמר בציווי, הבטתי בו בחיוך "אולי תקום לעזור לי?" ג'יי שון הביט בי בכעס, "זה התפקיד שלך, אני נראה לך כמו משרת?" אמר וצחק צחוק מאיים, סבלנותי פקעה "זהו זה, עברת כל גבול אפשרי, צא מהדירה שלי, ועל הדרך צא לי מחיי, וקח את התחת הפתטי שלך מכאן" אמרתי, צורחת כמו שמעולם לא צרחתי, פתחתי את הדלת והצבעתי לכיוון היציאה, ג'יי שון קם מכסאו ברעש, הוא התקדם במהירות אליי, הוא התקדם לכיוון היציאה, עומד סנטימטרים ממני, אצבעו מורמת בתנועה מאיימת מרחק מילימטר מפניי, נשימתי כבדה "את תצטערי על זה" סינן מבין שפתיו, "לא נראה לי, אידיוט" אמרתי, טורקת אחריו את הדלת. התיישבתי על הרצפה והתפרצתי בבכי, פרקתי שנה וחצי של מתחים וחישוק שיניים, אך באותה המידה הרגשתי הקלה, בדיוק כמו היום הקודם כשרקדתי באקסטזה. רציתי כתף תומכת שתהיה שם בשבילי, והראשונה שחשבתי עליה היתה אמנדה, צילצלתי אליה, היא ענתה אחרי כמה צילצולים, "היי רימי שלי, מה קורה?" ניסיתי לשמור על קול יציב, אך לא הצלחתי, "היי אמנדה, אני עדיין המומה מאתמול, אני ממש מתרגשת בשבילכם" אמרתי בחיוך, "וואו, כן, אני כל הזמן מסתכלת על הטבעת, לוודא שזה לא חלום, חחח, מה איתך ועם ג'יי שון? לא הודיתי לכם אתמול", עננה חלפה על פניי, "הכל טוב, ג'יי שון ידע על התכנית ולא שיתף אותי" אמרתי בטון רשמי, אמנדה, שלמדה להכיר אותי בצורה כל כך טובה, הבינה מהרשמיות שמשהו אינו תקין, "רים, אני באמצע משהו, אני תכף חוזרת אלייך" אמנדה אמרה בהרהור וניתקה את הטלפון, 'גם כן חברה' אמרתי לעצמי וקמתי מהרצפה, לפנות את השולחן, לאחר כמה דקות נקישות נשמעו מכיוון הדלת, 'מי זה יכול להיות בשעה כזו?' חשבתי לעצמי ופתחתי את הדלת בחשש, אמנדה עמדה שם עם קופסת גלידה בטעם האהוב על שתינו ושתי כפות מתכת בידיה השנייה, "באמת נראה לך שאני ארגיש שעובר עלייך משהו ואני לא אהיה שם בשבילך?" אמנדה אמרה בטון נעלב, עם הבעת פנים נעלבת, זינקתי עליה וחיבקתי אותה חיבוק ממושך "אני כל כך אוהבת אותך אמנדה, אולי תעזבי את אדם, ואנחנו נתחתן? אמרתי לה תוך כדי חיבוק מרסק עצמות. התיישבנו על הכריות בסלון, מוזיקה שקטה ברקע, דמעות בעיניי וסיפרתי לה את כל השתלשלות העניינים בפריז, גם על מקרים קטנים שקרו לפני זה במהלך השנה וחצי האחרונות, אמנם אמנדה הייתה מודעת לעניינים אלו, ועכשיו הכל התחבר ביחד, אמנדה השתתקה לכמה רגעים, "…זה מסביר הרבה דברים, נשמע כמו הפרעת אישיות גבולית, אולי אפילו סכיזופרניה" היא אמרה בטון של רופא, ושתינו צחקנו, כמו שהרבה זמן לא צחקנו. "ועכשיו ברצינות רים, זוכרת כשדיברנו על הבחורה ההיא שיצאה איתו?", היא אמרה והביטה בי, "כן, ששנאנו אותה, אמרת שדיברת איתה אבל היא לא ממש אמינה" אמרתי, מערבבת את הגלידה שנמסה, לא מישירה מבט לאמנדה, "נכון, אבל היא סיפרה לי דברים דומים, היא אמרה שהם היו יחד כשנתיים, עוד מהשנה הראשונה שלו. השמועות אומרות שיש לו סכיזופרניה אך היא, שרי, התעלמה מהן. עד ש…" אמנדה עצרה, הבטתי בה בתחינה, "אמנדה מה???" הפצרתי בה שתמשיך, "אוף רים אני לא יודעת אם זה נכון, אני לא רוצה להגיד דברים שהם לא נכונים, שרי אמרה שג'יי שון היכה אותה, אבל השמועות אומרות אחרת" נשימתי נעתקה, אמנדה הביטה בי וחיבקה אותי, מלטפת את גבי בתנועות מרגיעות. ישבתי קפואה במקומי, מיליון מחשבות מתנגשות אחת בשנייה במוחי, אמנדה מילמלה לעצמה שהיא לא הייתה צריכה להגיד את זה, חיבקתי את אמנדה והודיתי לה על הכנות. מכשיר הטלפון של אמנדה היבהב, שמו של אדם עם המון לבבות סביבו התנוסס על הצג, היא חיבקה אותי "רים, הכל יהיה בסדר, עשית את הבחירה הנכונה, אני מצטערת שלא סיפרתי לך לפני, ומונעת ממך את הסבל המיותר" היא אימצה אותי לחיקה ויצאה מדירתי, עונה בקול מתפנק לאדם. 'אני אדם נוראי, ג'יי שון זקוק לעזרתי, ואני חושבת רק על עצמי, הוא חולה, ואף אחד לא עוזר ותומך בו" חשבתי לעצמי, הדמעות זולגות מעיניי.
הימים עברו, ותקופת הבחינות הייתה מאחוריי, המשכתי להתראות עם ג'יי שון, בתור שותפים לעבודות, ג'יי שון לא הפסיק להתוודות על אהבתו אליי וקיווה שזה יחזיר אותנו זה לזרועות זו, סירבתי בכל פעם מחדש, עד שיום אחד, לאחר שסיימנו את העבודה המשותפת האחרונה לתואר, הייתי כל כך שמחה שחיבקתי אותו מבלי משים, משם התפתחה נשיקה, וניתן האות לקאמבק. ג'יי שון התנהג בצורה אחרת, כאילו האדם השתנה לחלוטין, הרגשתי גאה בעצמי שהצלחתי לשנות אותו, וקיוויתי שכך יישאר תמיד, אך התבדיתי, ג'יי שון אמנם השתנה אך דרישותיו נשארו אותם הדרישות, הוא אסר עליי לצאת לבלות, אסר עליי להתראות עם ידידיי הגברים, ואסר עליי בגדים מסויימים שנחשבו לפרובוקטיביים בעיניו, באחד מהויכוחים שלנו הוא הטיח בי "אני השתניתי בשבילך, זה המעט שאת יכולה לעשות בשבילי. אל תהיי כפויית טובה!", הבטתי בו בכעס, אך לא יכולתי שלא להסכים עימו, ונעתרתי לבקשותיו, האהבה גברה על הכל.