מאושרת או מעושרת? פרק 39

כשהגענו לשדה התעופה הקטנטן בלוצרן, בפאתי העיר, מיהרתי לצאת לפני ג'יי שון, הייתי כל כך מעוצבנת, שלא התחשק לי לראות או לדבר איתו, הוא קרא בשמי, הסתובבתי אליו בחיוך קורן, "היי מותק, אני ממש ממהרת, קבעתי עם אמנדה, חייבת לעוף" אמרתי במתק שפתיים, משקרת במצח נחושה, לא התעכבתי לבדוק אם הוא מאמין לי, חטפתי את מזוודתי מידיה של אנג'ליק החמודה, תוחבת לידה כמה שטרות כסף מקומי, חיבקתי אותי בחטף ורצתי החוצה, תופסת מונית לכיוון הדירה, ג'יי שון רץ בעקבותיי, "אהובתי, חכי רק רגע, שכחת את ה…." לא הספקתי לשמוע עד הסוף וביקשתי מנהג המונית שאם הוא ייסע במהירות ויגיע בתוך חצי מהזמן שבדרך כלל לוקח להגיע לעיר, אכפיל את שכרו, הנהג הסתובב אליי, חייך חיוך מוזהב וענה לי במבטא מזרח אירופאי, "ואם אני מגיע תוך רבע מהזמן, אני מקבל פי עשר?" וגיחך תוך כדי לחיצת דוושת הגז עד סופה. יורי הנהג היה מאוד אדיב והנעים את זמני, הוא סיפר לי על אישתו החולה ועל ילדיו הבוגרים שויתרו על הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה "אני לעבוד שלושה עבודות בשביל זה ניתוח אישה שלי ברגל", אמר בשפה רצוצה, מדגים עם תנועות ידיים רחבות, מסתובב אליי מדי פעם לראות האם הבנתי למה הוא מתכוון, ליבי התכווץ בפנים, אין ספק שדברים כאלה גורמים להעריך את הדברים הקטנים שיש בחיים, בריאות ומשפחה הם הכי חשובים בסופו של דבר. יורי עמד בהבטחתו והביא אותי לפתח בניין הדירות תוך עשרים דקות, הבאתי לו כמעט את כל הכסף שהיה איתי, סכום של כמה אלפים בכסף מקומי, יורי התנגד לקחת סכום כל כך גדול, אך אני הסברתי לו שזה בסדר, ואני רוצה לעזור לו, יורי לא הפסיק למלמל מילות תודה וחיבק אותי חיבוק מגושם, "תודה, תודה, גברת" אמר ונישק את לחיי. תחושת סיפוק מילאה את חזי נכנסתי ללובי הבניין וג'ון מיהר לעזור לי "שלום לך, גברת צעירה. הרבה זמן שלא ראיתיך", אמר לי בחיוך רחב, "שלום לך ידידי הצעיר ג'ון, נסעתי קצת לספוג אנרגיות חיוביות אצל ההורים, הכל מצוין, תודה רבה", החזרתי לו באותה מחווה, וג'ון קד קידה והעביר אליי מכתב קצר, הבטתי בו בשאלה והוא החזיר לי במשיכת כתף "מר אנרי העביר לי את המכתב הבוקר" אמר ופנה לעזור לגברת מבוגרת שבדיוק נכנסה עם כלב הפודל הצרפתי שלה. מיהרתי לעבר דירתי. כשנכנסתי לדירה מיהרתי לפתוח את דלתות המרפסת, לאוורר את הדירה, ויצאתי לשאוף אוויר, עדיין מחזיקה את המעטפה המסתורית, הרמתי אותה מול עיניי, מנסה למצוא רמזים על השולח, בלב הולם פתחתי את המעטפה, מחזיקה מכתב קצר בכתב יד מוכר 'מנדי', חשבתי בחיוך, נושפת בהקלה, "רים, החברה הכי הכי!" חייכתי למראה כותרת המכתב והתיישבתי על אחד הפופים הענקיים במרפסת דירתי, והמשכתי לקרוא בחיוך "לא מצאתי את האומץ להגיד את זה פנים מול פנים, וזכותך המלאה להשליך את המכתב ואותי לאלף עזאזלים, אבל אני רוצה להתנצל על ההתנהגות הילדותית שלי, לא הייתי צריכה להפיל עלייך את כל העניין עם ג'יי שון, זו לא אשמתך. אני כן רוצה שנחזור לדבר, ולהיות חברות כמו פעם. אשמח אם תצטרפי אליי לארוחת ערב היום . אוהבת אמנדה 'מנדי'", המשכתי לבהות במכתב של אמנדה בחיוך, קמתי על רגליי וירדתי לדירתה של אמנדה, שנייה לפני שנקשתי בדלת, שמעתי קולות ציחקוק מתוך הדירה, הסתובבתי וחשבתי לחזור לדירתי, אך בסוף אזרתי אומץ ונקשתי בדלת, הקולות נדמו ושמעתי טיפוף עקבים הולכים ומתקרבים לדלת, אמנדה פתחה את הדלת בחיוך, היא נראתה טוב, לבושה בחולצה לבנה מכופתרת תחובה לתוך חצאית עיפרון קצרה בצבע אדום בורדו,ונעלי עקב גבוהות בצבע ניוד, שיערה עוצב בסגנון תלתלים פתוחים בצבע חום אדמדם, המראה שיווה לה מראה בוגר לגילה. בחנתי אותה מלטה למעלה, לקול ציחקוקיה. "רים, את יכולה להרים את הלסת? את מריירת לכל אורך המסדרון" אמרה לי בקריצה, והזמינה אותי להכנס, היא הסתובבה ונכנסה לתוך הדירה, צבטתי את ישבנה ונכנסתי אחריה, שתינו מחובקות ומצחקקות, כשנכנסנו לסלון, הופעתי לראות שם את אדם, הבטתי בו ובאמנדה לחילופין למשך מספר שניות, מנסה להבין מה מתרחש כאן, "סליחה על ההפרעה, רק רציתי להגיד שהתגעגעתי, ולהודות על ההזמנה. מתי נצא לארוחה?" דיברתי במהירות, מביטה באמנדה בבילבול, "את לא מפריעה, אחות קטנה. אני חושבת לצאת בשמונה, זה בסדר?" אמנדה אמרה ברוגע וחייכה אליי ואל אדם שנופף לעברי, "כן, זה יהיה מעולה" אמרתי בחיוך ונופפתי בחזרה לאדם. בשעה שמונה התייצבתי שוב מול דירתה של אמנדה, מקווה שנהיה רק שתינו. דפקתי בדלת והבטתי בהופעתי, מעיפה פירורים בלתי נראים משמלתי. בחרתי בשמלת מקסי מתנפנפת בצבע ורוד בייבי, וסנדלי עקב שחורות לרגליי, שיערי נאסף לפקעת, ועגילי יהלום ארוכים משתלשלים מאוזניי, אמנדה פתחה את הדלת, מסדרת את נעלי העקב בצבע ניוד לרגליה, שמלת המיני השחורה שלה חושפת גב, ושיערה נשאר באותו הסגנון כמו בצהריים, "אוכל!!!" אמנדה צעקה בקול והתחלתי לצחקק, דוחפת אותה לכיוון המעלית. יצאנו לעבר הרחוב, מחכות לרכב של אביה השגריר שיאסוף אותנו "אדם יהיה בארוחה?" שאלתי אותה כבדרך אגב, מביטה לעבר הרחוב ונועצת בה מבט לסיום, "לא נראה לי" היא אמרה, מסננת קללה עסיסית לעבר המכשיר הסלולרי שלה, עצבנית בגלל איחורו של הנהג. איחרנו מעט לארוחה, נאלצנו להמתין כחצי שעה עד ששולחננו יתפנה. כשסופסוף התיישבנו, והזמנתנו נלקחה, אמנדה הביטה בי במבט בוחן, "אני שמחה שסלחת לי, אני מרגישה ממש טיפשה שנתתי לעניין דבילי כזה להפריד בינינו", וניקרה את צלחת הירקות שקיבלנו כמנה ראשונה, "אני לא יודעת במה מדובר, אבל אני מסכימה איתך" אמרתי בגיחוך והבטתי באמנדה, אמנדה החזירה לי מבט רציני "רים, אני רצינית. אני כאילו הייתי מאוהבת בג'יי שון עוד מהשנה שעברה, הצלחתי להתקרב אליו מאוד מאז, ואת הגעת וסוג של לקחת אותו ממני" היא אמרה, מנצלת את הגעתן של המנות להמנע מיצירת קשר עין והסיטה את השיחה לכיוון אחר, "רק רגע, מה זאת אומרת אני לקחתי לך אותו?" אמרתי בזעם, מרימה את טון הדיבור שלי, ומתעלמת ממבטי הסועדים שישבו בשולחנות סמוכים, אמנדה הביטה בהם בחיוכים מתנצלים, והביטה בי בחיוך מפוייס "רים, תני לי לנסח את זה מחדש. אני כעסתי כי הרגשתי שג'יי שון, מושא אהבתי, חומק לי מבין האצבעות כשהוא הכיר אותך. אל תחשבי לרגע שלא ראיתי את היחס שקיבלת ממנו, העזרה, התמיכה, הקרבה שלכם. הבנתי שהוא מעוניין בך, אבל לא ידעתי שגם את מעוניינת בו" היא אמרה בעצב, "דיברתי איתו ממש לפני היציאה שלנו אז, כשהשתכרנו שתינו, סיפרתי לו על הרגשות שלי, והוא התחמק מזה, הוא אמר שהוא רואה בי ידידה טובה, אפילו טובה מאוד, אבל הוא מעוניין במישהי אחרת", אמנדה המשיכה לדבר, נמנעת מלהביט בי, נרגעתי מעט, נותנת לה לפרוק את רגשותיה, "שאלתי אותו האם זו את, הוא התחמק ממענה, אך הלב שלי, ידע את האמת המרה. אני אתעלה על עצמי, ולמרות הקושי בדבר, אני אפרגן לשניכם. אני חושבת שאתם ממש מתאימים" היא אמרה, מביטה עמוק בעיניי, הרגשתי שהיא כנה איתי, היא פתוחה בצורה אמיתית וגלויה, ללא שום כוונות נסתרות "את לא צריכה לשלול את הקשר איתו כי אנחנו חברות, זה לא שהוא הרכוש שלי או משהו כזה" היא אמרה בחיוך, "חוץ מזה דיברתי עם הבחורה הרעשנית שהייתה צמודה אליו בחודשים האחרונים, היא סיפרה לי כל מיני דברים, אבל אני לא יודעת עד כמה היא אמינה, מסיפורים ששמעתי עליה היא די בעייתית", אמנדה אמרה כבדרך אגב, מדברת תוך כדי אכילה, מביטה בי מדי פעם, לא הייתי מסוגלת לאכול אחריה ווידויה של אמנדה, חייכתי והקשבתי לסיפוריה, מאזינה בחצי אוזן ומחשבותיי נדדו לדברים אחרים לגמרי…