מאושרת או מעושרת? פרק 37

מתיו, שלח לי הודעה, בדיוק כמו שאמר "אהובתי, אני במקום הקבוע שלנו, מחכה לך", גופי רעד, ויצאתי בשקט לכיוון החממה, מבלי שאף אחד ירגיש בחסרוני. הלכתי לאט, מתחמקת בין הצללים, הגעתי לחממה הנעולה, תפסתי את שרשרת המתכת הכבדה שלא תרעיש ופתחתי את המנעול כשלפתע ידיים כיסו את עיניי,"בוווו!!!!", צרחה נפלטה מפי, דחפתי את הדמות והסתובבתי במהירות, ליבי הלם בחזי והתקשיתי לנשום, "מתיו!!!! הבהלת אותי" אמרתי בכעס, נשכבת על הדשא להסדיר את נשימתי,מתיו נשכב לצידי, לקח את ידי בידו, אך אני משכתי את ידי, הוא נשען על מרפקו כך שפניו היו מעליי ולחש לי בדאגה "הכל בסדר, אהובתי? אני… צחקתי איתך" הוא חייך וקירב את שפתיי לשפתיו, דחפתי אותו ממני ונעמדתי על רגליי בכעס, מתיו המופתע עבר לתנוחת ישיבה, והביט בי, ספק תדהמה ספק דיכדוך, החזרתי לו מבט כועס, והורדתי את מבטי, נועצת מבט בכף רגלי הטופפת על הדשא, שתיקה מביכה השתררה במרווח בינינו, מתיו לא הוריד את המבט ממני, ואני לא העזתי להישיר אליו מבט, חיפשתי להביט בכל דבר אחר רק לא בו, מתיו קם לאיטו מהדשא וניגש אליי, הוא חיבק אותי שפתיו נישקו את מצחי, הוא לקח את ידו והרים בעדינות את סנטרי, כך עיניי יביטו ישירות בעיניו, נכנעתי למגעו, "מה יש לך, אהובה?" אמר לי ברכות והצמיד אותי אליו בחוזקה, נכנעתי גם לחיבוק העוטף שלו, אך אחרי כמה שניות הרחקתי אותו ממני, והתחלתי להתקדם לעבר גדת הנהר, ומבלי להסתובב אחורה להביט בו "אצלי הכל בסדר, מה איתך?" אמרתי בקרירות והוספתי "שלא תחשוב ששכחתי את הפעם האחרונה שדיברנו, פנים מול פנים" אמרתי בארסיות, והתיישבתי על גדת הנהר,כשכפות רגליי משתכשכות במים הקרירים שציננו מעט את החום ששרר סביב, ונתתי לעצמי להרגע, מתמכרת לקור הנעים שפשט בגופי. כפי שציפיתי, מתיו בא אחרי, התיישב לידי, אך במרחק מה ממני, גם הוא חלץ את נעליו ושיכשך את רגליו במים. "את לא חושבת שהגיע הזמן לעבור הלאה?, במיוחד שזוהי החלטה שהתקבלה מלפני שנים רבות ולא תלויה בשנינו?", הפנתי מייד את ראשי לעברו, מביטה בו בזעם "אני לא מדברת רק על זה, מתיו, לא חשבת להצטרף אליי לשם? שלושת החודשים שעברו היו מאוד קשים עבורי, למזלי הכרתי אנשים מדהימים שעזרו לי לעבור את התקופה הקשה, אז רק שתדע, מזמן עברתי הלאה!!!!" אמרתי בזעם שהלך והתגבר, מביטה במתיו שהלך והתכווץ מולי, דמעות ניקוו בעיניו, ליבי נכמר, אך גאוותי לא הרשתה לי לגלות סימני חולשה. "אהובה שלי, ניסית לחשוב על איך זה היה נראה מהצד, כשאני ואת נוסעים ביחד לארץ אחרת. להזכירך,את לא רצית להתארס לאף אחד" מתיו אמר בקול שבור, תר אחר ידי, לאחוז בה ולהמתיק את הגלולה המרה, שילבתי את ידיי, מסרבת להודות בצדקתו "מתיו, זה לא עובד, המרחק הזה, לא טוב לי, אני צריכה מישהו שיהיה שם איתי, שיחווה איתי את הדברים במציאות ולא דרך הטלפון או שיחת סקייפ או כל דבר אחר" אמרתי בכאב, יודעת שאני פוגעת בשנינו,חיפשתי אחר סנדליי וקמתי ממקומי, מתיו קם אחרי "ויש לך מישהו כזה?" עמדנו אחד מול השנייה, מתיו הביט עמוק אל תוך עיניי,לשבריר שנייה, לפני שהסטתי את מבטי לעבר הצד השני "אני חייבת לסיים לארוז" אמרתי בקול אטום וצעדתי במהירות לעבר הארמון "אני תמיד אהיה כאן בשבילך, רים. שאי את הבטחתי אלייך תמיד בליבך. מאחל לכם חיים מאושרים, ותמסרי לו שאם הוא פוגע בך, אני הראשון שאצוד אותו…" שמעתי את צעקותיו של מתיו, מקווה שאף אחד אחר לא שומע, נכנסתי לארמון בשקט, ציחקוקים חלושים הסבו את תשומת ליבי, הייתי זקוקה למשהו שיסיח את דעתי והלכתי בשקט בעקבות הקולות, הם הגיעו מאיזור העבודה של אבי, התגנבתי בשקט לחדר ממנו הגיעו הקולות, והצצתי לתוכו, חוששת מהמראות אותם אראה. אחותי השנייה הייתה שם, שרועה על הספה, כשרגליה מונחות על ברכיו של אחראי האבטחה של הארמון, גבר נאה ורווק המבוגר ממנה בכמה שנים, החנקתי צעקה בכפות ידיי, ונמלטתי משם במהירות, 'לא ענייני ואני לא רוצה לדעת,לא ענייני ואני לא רוצה לדעת לא ענייני ואני לא רוצה לדעת' חזרתי על המנטרה הזו עד שנכנסתי לחדרי ונעלתי אחריי את הדלת. עומס האירועים החל לתת בי את אותותיו, ודמעות החלו לזלוג מעיניי, הרגשתי רע מהכל, מאיך שהתנהגתי למתיו, מאכזבה שחשתי כלפי אחותי. התכרבלתי על מיטתי, דמעות זולגות על הכרית. אצבעותיי כאילו קיבלו חיים משל עצמם, ושלחתי הודעה לג'יי שון "הייתי נותנת הכל כדי שתהיה כאן איתי עכשיו", קיבלתי כעבור פחות מדקה הודעה בחזרה ממנו "משאלתך התגשמה, אהובתי,אני כאן", הזדקפתי מיד במיטתי "מה זאת אומרת?" שלחתי לו מיד, מקווה מאוד שהוא לא מחכה לי מחוץ לארמון, "חזרתי להוריי לחופשה קצרה, לבוא עכשיו?", נשפתי אויר בהקלה, הרגיש לי כאילו אני רוקדת על קברו הטרי של מתיו, "אין צורך, סתם רציתי לדעת שאתה קיים וזה לא חלום, אני חוזרת מחר", שלחתי לו, מחייכת לעבר המכשיר הסלולרי, מקווה שישלח גם אותו, "מעולה, אני אקדים את הנסיעה, ונתראה מחר בשדה התעופה? 'סמיילי מסמיק'", קראתי את ההודעה וקריאת הפתעה נמלטה משפתיי "ממש נסיך מהחלומות", שלחתי לו בקנטרנות "אני מבקש, יורש עצר 'סמיילי שובב'" גיכחתי ונרדמתי מייד, עם המכשיר הסלולרי בידיי.