מאושרת או מעושרת? פרק 36

קמתי בבוקר מדוכאת, ירדתי לארוחת הבוקר עם משפחתי, מזייפת שמחה כשפנים אני מרגישה תחושת גועל, הרגשתי כאילו גנבתי לאמנדה את ג'יי שון, הרגשתי שאני חייבת להגן עליו, הטיסה בחזרה ללוצרן נקבעה למחרת, והמבחן הראשון שלי ייערך בעוד כמה ימים, רציתי לסיים את כל העניינים שהפריעו לי ללמוד לפני תקופת המבחנים, רק שלא רציתי להתמודד עם מתיו, הרגשתי רע עם כל מה שקרה טרם נסיעתי, כעסתי עליו אך גם התגעגעתי, אחרי הכל הוא היה החבר הכי טוב שלי. לאחר ארוחת הבוקר פרשתי שוב לחדרי, ללמוד מעט, אך ראשי היה עסוק במחשבות, מדי פעם בני משפחה ואנשי צוות נכנסו לדבר איתי או לשאול האם אני זקוקה למשהו, כולם דאגו לי, הרגשתי ברת מזל, שאני חשובה לכל כך הרבה אנשים, גם ג'יי שון התכתב איתי מעט, דואג לשלומי. הבטתי בצג המכשיר, וליבי הלם בקרבי "הודעה ממתיו" לחשתי לעצמי באימה, ופתחתי אותה בחשש "היי רים, שמעתי שחזרת לכמה ימים, התגעגעתי אלייך אהובתי, אני אשמח לראות אותך מחר", ידיי רעדו, שלחתי למתיו הודעה "היי מתיו, אני נוסעת מחר, ואני מאוד עמוסה במטלות", קיוויתי שניסיון ההתחמקות יצליח, להכנתי את עצמי נפשית להתמודדות מול מתיו, וקיוויתי בכל ליבי שהוא יבין, צליל הודעה שבר את מסך מחשבותיי, פתחתי את ההודעה, בעודי כוססת ציפורניי, "אני מתאר לעצמי שאת עסוקה, רים אהובתי, אבל אני חייב לדבר איתך, לא ראיתי אותך כבר כמה חודשים, גם השיחות איתך לא מסודרות, התגעגעתי לנשיקותייך, למגע ידייך, לנוכחותך, אני אקפוץ היום בערב, אפילו לכמה דקות", שאפתי אוויר מלוא הריאות, חושבת באימה על איך להתחמק, ולאחר כמה דקות החלטתי שאני אתמודד עם זה, ויהי מה. הכנתי לעצמי בראש, מה אני הולכת להגיד למתיו, הכרחתי את עצמי לנסות לשכוח מהכל ולהתמקד בלמידה, אך העניין עלה וצף בראשי כל כמה זמן, מספק לי אתנחתא קלה מהלימודים, העפתי מבט בצג המכשיר הסלולרי שלי, קיוויתי שאמנדה תיצור עימי קשר, הרגשתי לבד בעולם, אין לי אף אחד להתייעץ עימו, הרגשתי נורא, שעשיתי עוול נוראי לכל הסובבים אותי, לאמנדה שגנבתי לה את מושא אהבתי, למתיו ולג'יי שון שהולכתי אותם שולל, להוריי ומשפחתי שביישתי אותם, דמעות זלגו מעיניי, קולות בכי פרצו מגרוני, כך ישבתי, על הרצפה, ראשי מונח על ברכיי, וידיי מהדקות את רגליי הכפופות לגופי, מדי פעם הרמתי את ראשי ודפקתי אותו קלות כנגד הקיר מאחוריי, בתקווה שכך אמצא פתרון לתסבוכת שנקלעתי לתוכה, סופיה נכנסה בפתאומיות לחדר, ידיה עמוסות בגדים מקופלים, מדיפים ריחות נעימים של מרככי כביסה, היא הביטה בי בדאגה, הניחה את הבגדים במהירות על מיטתי והתיישבה לצידי על הרצפה, לוקחת את ראשי ומניחה אותו על החזה הרחב שלה, מרגיעה אותי בלטיפות עדינות, "ששששש,הכל בסדר, הנסיכה רים, הכל בסדר עכשיו, אני כאן", התחפרתי בחזה שלה והוספתי לבכות, התחלתי לשפוך את ליבי, "סופיה, אני לא יודעת מה לעשות" ייבבתי באוזניה, מנסה להסדיר את נשימתי, ולמחות את דמעותיי לבל מישהו נוסף ישמע, "שששש, הכל בסדר, הנסיכה רים, ספרי לי מההתחלה", סיפרתי לה את הדברים, לפי הסדר, על ג'יי שון ואמנדה, משמיטה את החלקים העסיסיים וכמובן שויתרתי על העניין עם מתיו. סופיה עצרה אותי מדי פעם לשאול שאלה או שאבהיר לה דבר מה לא מובן. כשסיימתי, הפניתי את מבטי לכיוונה בציפייה, "אני לא מבינה מה לא בסדר, ג'יי שון לא יצא איתה, הוא לא חייב לה דבר, נכון שהיא מכירה אותו קודם, והיא מעוניינת בו, אבל הוא אדם בפני עצמו, ולא הרכוש שלה, אני שונאת אנשים שלוקחים בעלות על אנשים אחרים!!!" אמרה בבוז, ציחקקתי, "סופיה, אני אוהבת אותך, תמיד יודעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון" חיבקתי אותה חיבוק מגושם, בכל זאת, עדיין ישבנו על הרצפה, צמודות לקיר. "אני לא מבינה למה לקחת את העניין בצורה קשה כל כך. ג'יי שון נשמע לי אדם לעניין, הוא מכבד אותך…רק רגע, עכשיו נזכרתי, אמרת שהוא היה בנשף יום ההולדת שלך? והוא יורש עצר? של ממלכה שכנה?" סופיה הביטה בי בהפתעה, עיניה התרחבו ופיה נפער, הנהנתי בראשי "רגע, נדמה לי שאני זוכרת את הבחור, גבוה, שרירי מעט, בחור יפה" אמרה והמשיכה לפעור את עיניה ופיה, המשכתי להנהן "ילדה, יש לך טעם נהדר בגברים, אני זוכרת שהבטתי בו ואמרתי לעצמי, כזה אני רוצה, אשמח לטעום מקוביות השוקולד שלו" סופיה אמרה בגיחוך, מחקה אישה כהת עור מסרטי קומדיה אמריקאיים, פרצתי בצחוק, שנמשך מספר דקות, אפילו השתטחתי על הרצפה, בטני כאבה כל כך, סופיה הצטרפה בדיחה, ושתינו צחקנו, סיימנו באפיסת כוחות, מוחות דמעות מרוב צחוק. "את רואה, הנסיכה רים, הכל בסדר, תגידי לאמנדה שתרגע, ואם יש לה איזושהי בעיה, אני אשמח לחבוט בישבנה" סופיה הוסיפה, ממשיכה את החיקוי מקודם, גיחכתי בקול, "תודה סופיה, את חברה אמיתית" אמרתי בחיוך מבודח, נעמדנו על רגלינו והתחבקנו ממושכות. הערב הגיע מבלי שהרגשתי, סופיה עודדה אותי כל כך, שהתמקדתי בלמידה עד כמעט ארוחת הערב, כשאימי נכנסה מבלי ששמתי לב, וחיבקה אותי, "בואי רים, אנחנו יושבים לאכול, לא אכלת בצהריים" אמרה לי ברוך, החלפתי במהירות בגדים, כשאימי בוחנת אותי מהצד, "השתנית במקצת, התבגרת" אימא הוסיפה בחיוך, חיבקתי אותה וירדנו ביחד לארוחת הערב, לקול תשואותי משפחתי המורחבת "אויש, תרגעו" אמרתי במבוכה והתיישבנו לאכול. הייתי מאוד פטפטנית במהלך הארוחה, נזכרת בדבריה המעודדים של סופיה, אחייני הקטנים סבבו סביבי, מחפשים את תשומת ליבי, הקדשתי זמן לכל אחד ואחת מהם. כשסיימנו ישבנו בסלון, שלא כמו תמיד, וצפינו במהדורת החדשות הממלכתית, הקרינו כתבה על ממלכתו של ג'יי שון, אביו נשא דברים על הרפורמות החדשות שיושמו בממלכה ועל שיתופי הפעולה על הממלכה שלנו, הקרינו ראיון משותף עם אבי ועם אביו של ג'יי שון. הסמקתי והורדתי את מבטי, מבלי שאף אחד ישים לב, הרגשתי יד מלטפת, סופיה עמדה לצידי, היא לחשה באוזני "הנה אהובך" וצבטה את לחיי, ניסיתי לצבוט את ישבנה, אך היא הספיקה לחמוק לפני שהספקתי לשלוח את ידי, נשמתי עמוקות והתחמקתי בחזרה לחדרי, מתיו אמור להגיע בכל רגע. ורציתי להרגע, לפני שהכאוס מתחיל…