מאושרת או מעושרת? פרק 35

אמנדה לא דיברה איתי כבר כמה ימים, וגם אני לא ניסיתי לתקשר עימה. ג'יי שון מהצד השני לא הפסיק לחפש את חברתי, ואני די התחמקתי ממנו, עדיין לא הייתי בטוחה בקשר הזה. מצד אחד עדיין לא התגברתי לגמרי על העניין עם מתיו, העניינים לא היו ברורים לגביו, ומצד שני לא הייתי בטוחה האם אני רוצה להיות עם ג'יי שון. התעמקתי בעבודות ובמבחנים שהיו לי, על מנת לא לאבד את שפיותי מרוב מחשבות. לקראת סוף השבוע טסתי בחזרה לממלכה, לכמה ימים, לא ראיתי את הוריי מאז המעבר והגעגועים עשו את שלהם, קבלת הפנים הממלכה הייתה מאוד מרגשת, אימא לא הפסיקה לחבק ולנשק אותי, גם אחיי ואחיותיי היו שם לקבל את פניי עם משפחותיהם. הסעודה היתה מרשימה, המון מאכלים חדשים וטעימים שלא הכרתי, "אני חייבת את המתכון" מלמלתי בין ביס לביס, אימא הביטה בי משועשעת, "אני אשמח לתת את המתכונים לעוזרת הבית שלך", אימא אמרה ונעצה בי מבט מבודח, "כן, בטח, לעוזרת, ברור" מילמלתי, מתחמקת מעיניה, בסוף הארוחה הרמנו כוסית לחיי כולנו, כולם היו במצב רוח טוב וביקשו ממני לתאר את החיים שם, סיפרתי להם שוב ושוב את אותם הסיפורים, לקול צהלותיהם, משמיטה את הפרטים העסיסיים ושומרת אותם לעצמי.הייתי מותשת מהטיסות, נפרדתי ממשפחתי ופרשתי לחדרי, השארתי את המכשיר הסלולרי שלי בחדרי, לטעינה וכשחזרתי, ראיתי את המסך מהבהב, 'הודעה, מעניין ממי?' חשבתי לעצמי, מחייכת מעצם המחשבה על ג'יי שון, 'את רוצה אותו, תודי שאת רוצה אותו' חשבתי לעצמי בחיוך, ניגשתי למכשיר הטלפון שלי, "היי, אמנדה התקשרה, ושלחה הודעה" אמרתי לעצמי בלחש, מביטה מעבר לכתפי בחשש, שמה אימי או אחד מאנשי הצוות בארמון בא אחריי, למזלי הייתי לבדי. קראתי את שתי ההודעות שהתקבלו מאמנדה "היי, רים, הייתי אצלך ולא ענית, את בטח לא רוצה לדבר או לראות אותי לעולם אחרי מה שעשיתי" הייתה לשון ההודעה הראשונה, ליבי נכמר עליה, פתחתי את ההודעה השנייה "אני רוצה להתנצל על ההתנהגות שלי, לא הייתי צריכה להוציא עלייך את הכעסים שלי, את לא אשמה… אשמח לדבר איתך 'סמיילי מסמיק בחיוך', כל כך הרבה דברים רציתי לספר ולשתף אותה ששלחתי לה מייד הודעה, אפילו שזה בטח כבר אמצע הלילה אצלה, "היי אמנדה, חזרתי לחופשה קצרה בממלכה, אולי בגלל זה לא עניתי, העניין כבר מזמן נסלח ונשכח, אשמח לדבר איתך" סגרתי את המכשיר הסלולרי שלי ונכנסתי להתרענן לפני השינה. חזרתי לחדרי ודפיקה בדלת הקפיצה אותי, "אהה…פתוח" גמגמתי קלות, סופיה, המשרתת הנאמנה שלי, נכנסה כמו רוח סערה לחדר, זינקתי אליה והתחבקנו ממושכות, "אוי, ילדה אהובה שלי, התגעגעתי אלייך", היא נישקה את לחיי ומצחי, "עכשיו את מספרת לי הכל" אמרה והתיישבנו על המיטה, מחובקות, "אין הרבה מה לספר" אמרתי בעייפות, "אני בטוחה שכן, תראי את עצמך את קורנת, מאושרת, רזית מעט" היא הביטה בי מעווה את פניה "לא דואגים לך שם", אמרה בדאגה, "דווקא כן, הכל נפלא שם, כיף לי, אני מסתדרת מעולה לבד", השבתי לה בחיוך כשדמויותיהם של ג'יי שון ואמנדה מרחפים מולי, התחלתי לספר לה מעט על הלימודים, הדירה, על הניקיונות והבישול, "את עושה את זה לבד?" שאלה באימה והוסיפה "אין לך עוזרת?" הביטה בי בתדהמה, "לא מצאתי, אבל אני מסתדרת לבד, זה כיף" השבתי מהדקת את החיבוק שלי סביב כתפיה הרחבות, "חוץ מזה, אני לא לבד, יש לי את אמנדה וג'יי שון", אמרתי וסופיה קטעה אותי "מי זה ג'יי שון?" שאלה בקנטרנות, "אהה, ידיד…מאוד טוב", סופיה נעצה בי מבט יודע כל, היא קראה אותי כמו ספר פתוח, אפשר להגיד שהיא גידלה אותי מגיל קטן והבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא הבין, ממבט חטוף היא ידעה בדיוק מה עובר עליי, לא יכולתי לעבוד עליה, מה שכן, לא רציתי לשתף אותה עד שלא אדע בדיוק מה אני רוצה. "או קיי" אמרה בנימה מוזרה, מחלקת את המילה לשתי הברות בודדות, זה היה הסימן שלה להראות לי שהיא לא קונה את דבריי, "אני כאן, אם תרצי לשתף" אמרה, סופקת את ידיה וקמה על רגליה,היא הביטה בי במבט לאה ויצאה מהחדר בשתיקה, היא אחזה בידית הדלת שנייה לפני שסגרה אחריה "אז אנחנו נדבר מחר?" אמרה בציפייה, הינהנתי בראשי והיא יצאה, סוגרת את הדלת בעדינות. מיהרתי להוציא את המכשיר הסלולרי שלי מתחת לכרית, הודע מאמנדה הופיעה על הצג, הבטתי בשעון "כלומר היא שלחה את זה מלפני כמה דקות, היא בטח ערה" אמרתי לעצמי, מתלבטת האם לשלוח לה הודעה, החלטתי שכן כעבור כמה שניות "ערה? 'סמיילי שובב'" חייכתי לעצמי ויצאתי החוצה למרפסת. המרפסת עוצבה בסגנון שונה ממה שהיה עד לפני כמה חודשים, מחצלת נפרשה לכל רוחבה של המרפסת הקטנה, חמישה פופים בצורת כורסאות הוצבו שם מסביב לשולחן עגול ובינוני, התיישבתי על אחד הפופים, מניחה את רגליי על השולחן, מביטה בצג, לראות מתי אמנדה תגיב להודעה. כמה דקות לאחר מכן, המכשיר הסלולרי שלי רטט, מעיר אותי מתנומתי, קיבלתי את השיחה מאמנדה " היי, מה המצב?" עניתי לה בחיוך, שלא תרגיש את העייפות בקולי, "היי רים, התגעגעתי" היא ענתה לי בקול מתפנק, "כן, גם אני" החזרתי לה בנימה דומה. "הייתי בטוחה שאת לא תרצי לדבר איתי לעולם" אמרה לי לאחר שתיקה של כמה שניות, "אמנדה, הכל בסדר, כמ שאמרתי, הכל נסלח ונשכח" השבתי לה בנימה מפוייסת "ממש לא, רים, אני ממש לא התנהגתי יפה, אני התנהגתי בכפיות טובה כלפייך, את לא אשמה בכלום… אני פיתחתי ציפיות, ובניתי הרים וגבעות, והאדמה פערה את פיה והכל…נפל לתהום", היא אמרה בנימה מדוכדכת, שגרמה לי לרצות להיות שם ולחבק אותה, "אמנדה, על מה את מדברת?" ולפתע נזכרתי בשיחה עם ג'יי שון מלפני כמה ימים 'מטומטמת, איך יכולת לשכוח?' אמרתי לעצמי, מנסה לחזור להתרכז בשיחה עם אמנדה, "רים, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה, אבל ג'יי שון מעוניין ב.." קטעתי את אמנדה והשבתי לה "בי", שתיקה השתררה על הקו, שמעתי את נשימותיה הכבדות של אמנדה, ידעתי שהיא על סף בכי, המשכתי לדבר "ג'יי שון דאג לי באותו יום, הוא סיפר לי על העניין איתך…" עכשיו אמנדה זו שקטעה אותי "רק רגע רים, אני רוצה להבין, את וג'יי שון דיברתם? עליי?" היא ירתה בזעם, "כן, מנדי" אמרתי, על מנת לרכך את תגובותיה, "אני לא מאמינה, בן #@$%, הוא אמר שהוא מעוניין במישהי אחרת, וכששאלתי האם זו את, הוא לא ענה, בן @&%#, הייתי צריכה לדעת שבסופו של דבר הוא ירצה אותך, אחרי הכל אני "רק" בת של שגריר ואת, נסיכה!" היא נשפה בבוז והוסיפה "אני שמחה שאת סולחת לי, לא מתחשק לי לדבר יותר" אמרה בזעם וניתקה את השיחה, לא מאפשרת לי להשחיל מילה. דמעות זלגו מעיניי, אך לא הצטערתי שליבנתי עימה את הדברים, הדבר היחיד שהצטערתי עליו היה שלא ערכנו את השיחה הזו מול ג'יי שון. הייתי מותשת מהכל, נכנסתי לחדר ונרדמתי מיד…