מאושרת או מעושרת? פרק 3

אימא שתקה והורידה את מבטה ממני, הבנתי שפגעתי בה, היא הבינה שאני צודקת. התיישבתי לידה, הנחתי את ראשי על כתפה וידיי הקיפו אותה. " סליחה אימא, לא התכוונתי לפגוע, אני פשוט רוצה להיות חופשיה. אני רוצה לצאת לבלות עם חברות כמו בנות רגילות. אני רוצה לראות עולם, לעשות דברים בעצמי,אני רוצה ללמוד, במקום רחוק מכאן, מקום שאף אחד לא מכיר אותי. אני רוצה חברות, לספר להן סודות, לצחוק איתן. בנות אמיתיות, לא משרתות ועוזרות שמשלמים להן כדי להקשיב לי. אני רוצה אנשים יאהבו אותי בזכות עצמי ולא בגלל שאני נסיכה." אימא הזילה דמעות ואמרה "אני מבינה, בתי היקרה, אני באמת מבינה אותך. תני לי לדבר עם אביך ונראה מה …." אימא לא הספיקה להשלים את המשפט ואבא התפרץ לחדר ושאג "מה לעזאזל קורה פה???" הוא העביר את המבט בין שתינו ואמר "המלכה ליה, מה את עושה כאן?" אימא התכווצה וענתה "באתי לראות מה שלום בתי הקטנה", אבא הביט בה בעיניים זועמות וצעק "אבל אמרתי לך שלא לדבר איתה, זה לא נתון לויכוח, אני לא מתכוון לשנות את החלטתי, נשף האירוסים ייערך כמתוכנן בעוד כשבוע ביום הולדתה ה18". עצרתי את נשימתי רגליי לא עמדו תחת הלחץ ונפלתי באפיסת כוחות. אימא רצה לעברי ותפסה אותי לפני שפגעתי ברצפה וצעקה לעברו של אבי " המלך בן, אמרתי לך שלא תאמר זאת בנוכחותה, תראה למה גרמת!" אבא השתתק בבהלה ועמד במקום, הוא לא ידע כיצד להגיב, אימא ביקשה ממנו שיצא מהחדר וצעקה לסופיה המשרתת שלי שתביא מים קרים ומשהו ממותק. בזמן הזה אימא נשפה על פניי,רופפה קצת את שמלתי ואת צווארון השמל , סופיה הביאה את כוס המים וסוכריות הגומי האהובות עליי, לגמתי מהמים וסירבתי לגעת בסוכריות. כשהרגשתי יותר טוב קמתי מיד וסיננתי לעברה של אימי " שיקרת לי, אתם שיקרתם לי, אני לא רוצה לראות אותך, צאי מחדרי מיד!!!" אימא ניסתה להתנגד ומילמלה משהו אך אני לא היייתי מוכנה להקשיב לה הלכתי לעבר הדלת, החזקתי אותה ואמרתי "אני דורשת ממך לעזוב את החדר תכף ומיד!" אימא יצאה ואני טרקתי את הדלת, נצמדתי אליה והתחלתי לבכות. אני חייבת לעזוב, אני חייבת לברוח, מה אעשה?
שלחתי הודעה למתיו: אני חייבת לדבר איתך דחוף, אתה לא תאמין מה נודע לי.
קראתי לסופיה, היא נכנסה בשקט, מבטה מודאג. חיבקתי אותה ואמרתי לה "אל תספרי לאף אחד, אני מתחננת. אני צריכה שתביאי לי בגדים פשוטים, תיק ואת המפתחות לחדרו של אבי. סופיה הנהנה והלכה. התחלתי לארוז בגדים, נעליים, תכשיטים. מדי פעם העפתי מבט לנייד שלי לראות האם מתיו החזיר לי תשובה, עדיין לא.
פתאום נקישה בדלת, נבהלתי. ניגשתי לדלת ושמעתי קול מוכר " מתיו, עבדך הנאמן לנצח נצחים". הסיסמא, נשמתי לרווחה, אלו מתיו וסופיה. פתחתי את הדלת והגנבתי אותם פנימה.
החדר היה מבולגן, מתיו הביט בי בתימהון, סופיה החזירה לו במשיכת כתף ועזרה לי לארוז ולסדר. חיכיתי שסופיה תצא מהחדר, היא הניחה את שאר הדברים על המיטה, ניגשה אליי, חיבקה אותי והעבירה לי בחשאי את המפתח, חיבקתי אותה בהכרת תודה, נישקתי אותה והיא יצאה. מתיו לא המתין ושאל "מה לעזאזל קורה כאן?"