מאושרת או מעושרת? פרק 28

בסוף הארוחה היינו מסוחררות, הפלנו דברים וציחקקנו מכל דבר, אמנדה הציעה לסיים את הארוחה ולחזור לדירות שלנו, התנגדתי בהתחלה, אך כשהפלתי על עצמי את כוסית היין שבדיוק לגמתי ממנה, נאלצתי להסכים איתה. הנהג שלקח אותנו בתחילת הערב חיכה לנו גם בסופו והחזיר אותנו לבניין הדירות שלנו, שתינו בקושי עמדנו על הרגליים ודידינו לתוך הכניסה, מותירות את נעלי העקב,שגרמו לשתינו למעוד בין פסיעה לפסיעה, על המדרכה מאחורינו. מר אנרי, השוער, נחלץ לעזרתנו הוא אסף את נעלי העקב שלנו והזמין בשבילנו את המעלית, הוא דחף לעברינו את נעלי העקב שלנו ונופף לנו כשדלת המעלית נסגרה, לא הפסקנו לצחקק, אמנדה ירדה מהמעלית בקומה שלה ואני המשכתי לדירת הפנטהאוז שלי, ירדתי מהמעלית להלכתי לכיוון דלת הכניסה לדירתי, מחפשת אחר המפתחות, לא מצאתי אותם ורוקנתי את תכולת התיק על שטיח המסדרון בין שתי הדירות, כשמצאתי את המפתחות, ניגשתי לדלת וניסיתי לפתוח אך המפתח אפילו לא נכנס לחריץ, ניסיתי שוב, סובבתי את המפתח ושוב הוא לא נכנס, ניסיתי בזוויות שונות, אך שום דבר לא עזר, המפתח סירב להכנס לחריץ, ופתאום שמעתי רחשים מתוך הדירה, נבהלתי וקפאתי במקום, הדלת נפתחה ופרצופו העייף של ג'יי שון הביט בי בחיוך. הבטתי בו, בוחנת אותו מלמטה למעלה, מתבלבלת עוד יותר כשראיתי את פלג גופו העליון נטול חולצה, ריבועי בטנו קורצים לי, "היי, נראה לי שאתה בדירה שלי" אמרתי לו מבלי להתבלבל, נועצת בו מבט חודר עמוק לתוך עיני הדבש שלו, "חומד, נראה לי שאת טועה" אמר, מרחרח אותי ואת הבל פי, "אני חושב שאני יודע מה מקור הבילבול, בואי, אני אעזור לך" אמר ותפס אותי שנייה לפני שהתרסקתי על הרצפה, בכניסה לדירתו, נשענתי עליו, והוא הוליך אותי לדלת הכניסה לדירתי, נוטל ממני את המפתח ופותח בקלות את דלת הכניסה, נעמדתי בכניסה לדירה, זורקת את התיק ונעלי העקב לרגליו של ג'יי שון וקורסת על הספה, ג'יי שון מיהר לאסוף את נעלי העקב והתיק מהרצפה, הרים אותי מהספה כמו שק קמח ולקח אותי לחדר השינה שלי, הוא הושיב אותי על המיטה, מניח את הנעליים על הרצפה, למרגלות המיטה,את התיק הניח על השידה לצד המיטה, הוא קירב את פניו לפניי,מעיף תלתל סורר מפניי,חייכתי אליו חיוך שיכור,הוא נישק את קצה אפי, ואמר "לילה טוב שכנה" ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת, כעבור כמה שניות שמעתי את דלת הכניסה נטרקת. קרסתי על הכרית וכך נרדמתי. מתישהו לפנות בוקר, התעוררתי בדיוק לשנייה,מהקור, נכנסתי מתחת לפוך ונרדמתי שוב. קמתי לקראת הצהריים, ראשי דופק מכאב, 'מה זה? מה קרה?' קמתי במהירות מהמיטה, כאב חד פילח את מוחי, שולח מסך שחור למול עיניי, עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב. קמתי בקושי מהמיטה, גוררת את עצמי למקלחת, הבטתי בעצמי במראה, עיגולים שחורים מתחת לעיניי, האיפור נמרח וכל שערי פרוע. נכנסתי להתקלח, להתרענן. יצאתי בחלוק מחדר הרחצה, לכיוון המטבח, להכין לעצמי משהו חם לשתות, להעביר את הכאב, הארונות היו ריקים 'אוף! שכחתי לקנות מצרכי מזון' חשבתי לעצמי במירמור, חזרתי לחדר השינה, מחפשת אחר מכשיר הטלפון שלי, היו שתי הודעות, אחת ממתיו ואחת מאמנדה, התעלמתי מהודעותיו ושיחותיו של מתיו והקשתי לפתוח את הודעתה של אמנדה, "ילדה!!! את יודעת להנות!!! ממש נהניתי אתמול. לצערי יש לי יום עמוס היום, נתראה בערב. רק לידיעתך, קמתי בקושי רב 'פרצוף עצוב'" חייכתי לעצמי 'אוי אמנדה', החלטתי שאצא לקניות בעצמי, מתישהו אצטרך לעשות זאת. התלבשתי ויצאתי מדירתי, נעלתי אחריי את הדלת, ירדתי במעלית למטה, מקווה לא להתקל ב'שכן שלי', ג'ון קידם את פניי בברכה, "בוקר טוב, ג'ון", חייכתי אליו, "את בטח מתכוונת לצהריים טובים, עלמתי הצעירה" צחקתי "כן, נכון", ג'ון חייך אליי, ושאל אותי האם אני זקוקה לעזרה כשראה אותי עומדת במקום, מעיפה מבטים לצדדים, "כן, תודה ששאלת, אני רוצה לקנות כמה מצרכי מזון לבית, איך עושים את זה?" שאלתי בתמימות, ג'ון הביט בי במבט מבולבל "את מתכוונת להיכן את יכולה לקנות?" שאל ולא חיכה לתשובה, "בהמשך הרחוב הזה,שדרת בולין, מצד שמאל, תוכלי לראות פנייה לרחוב סנט מרי, תמשיכי ישר ברחוב…" הקשבתי בתשומת לב למה שהסביר לי ג'ון, "זה ייקח לך בערך עשר דקות הליכה" אמר וחייך, "תודה רבה" אמרתי וחיבקתי אותו, ג'ון הביט בי בהפתעה וחייך. יצאתי לדרכי, משננת את הדרך, כך שלא אטעה בדרך חזרה, 'אמנדה לא איתי, ואני לא מכירה אף אחד כאן' חשבתי בעצב והמשכתי ללכת, מביטה סביבי ומחייכת לעוברים והשבים סביבי. בדיוק כמו שג'ון אמר,תוך פחות מעשר דקות מצאתי את החנות, נכנסתי והופתעתי מהמראה, 'אז ככה נראית חנות למצרכי מזון', הרגשתי כמו ילדה קטנה ואבודה, עברתי בין המדפים בחנות, מביטה על המוצרים השונים, אובדת עצות. הלכתי הלוך ושוב בחנות, חושבת לעצמי מה לקנות ומבלי ששמתי לב נתקלתי באדם שבדיוק יצא מהפנייה עם עגלת קניות, מסיטה אותו ממסלולו וגורמת לו להתנגש בשורת מוצרים, ולהפיל אותם ארצה, "אוי סליחה, סליחה, אני מתנצלת, לא התכוונתי, לא ראיתי אותך" אמרתי במהירות, חשה לעברו, עוזרת לו לקום מהרצפה, האדם מסתובב לעברי, עיניי נפערו באימה, 'ג'יי שון'. "אנחנו חייבים להפסיק להתקל אחת בשנייה בצורה כזו, הוא חייך אליי, מתכופף להרים את המוצרים מהרצפה, קפאתי מולו, לא ידעתי מה להגיד, הוא הביט בי "אולי תני לי יד, לפני שנגרום לעוד מישהו ליפול?" אמר בחיוך, "כן, בטח, בטח" אמרתי במבוכה והרמתי את המוצרים מהרצפה, כשסיימנו להרים את המוצרים, מיהרתי לברוח מהמקום, אספתי בדרך מספר דברים שרציתי לדירה, עומדת באחת הקופות, תרה בעיניי אחר ג'יי שון, כך שאוכל לחמוק ממנו 'אוף, מה קורה לי? למה אני כל הזמן נתקלת בו בצורה כזו? אסור לי לצאת מהבית בלי ליווי של אמנדה' חשבתי לעצמי, "היי שכנה" שמעתי קול מוכר מאחוריי, הסתובבתי בתדהמה אחורה, שולחת חיוך מהוסס לג'יי שון. מיהרתי לסיים את קניותיי,וגיליתי ששכחתי את הארנק בדירתי, בתיק שיצאתי איתו ערב קודם, מצאתי מספר מטבעות בתיק והעברתי אותם לקופאית, היא הביטה בי ואמרה משהו בשפה לא מוכרת, חייכתי אליה במבוכה, ג'יי שון נחלץ לעזרתי, הוא דיבר איתה באותה השפה, העביר את מוצריו ביחד עם שלי ושילם בכרטיס אשראי, חיכיתי בצד, מבויישת, אספתי את קניותיי ויצאתי בהליכה מהירה מהחנות, ג'יי שון יצא אחריי, "היי שכנה, חכי, לא אמרת לי איך קוראים לך?" , עשיתי את עצמי לא שומעת, כשפתאום הוא הלך לצידי, הלכנו בשתיקה, עד שהגענו לבניין הדירות שלנו, נתתי לו לעקוף אותי, כאילו מחפשת אחר המפתחות שלי, ג'יי שון עלה למעלית, נשמתי לרווחה כשדלתות המעלית נסגרו, ג'ון יצא לעזור לי עם השקיות, "תודה רבה, ג'ון", חיכיתי למעלי שתרד ועליתי,לוחצת על הספרה שבע. כשהמעלית הגיעה לקומה השביעית יצאתי ממנה עם השקיות, הולכת לכיוון הדירה, הרמתי את מבטי וקפאתי במקום, ג'יי שון חיכה לי בכניסה לדירתי!