מאושרת או מעושרת? פרק 27

דמעות זלגו מעיניי, המשכתי בקריאת המכתב, "כשדמותך הופיעה מולי, והתייעצתי איתה (אני יודע שזה נשמע כאילו אני יוצא מדעתי, אולי בעצם כן, אני יוצא מדעתי מרוב אהבתי אלייך) והמחשבה שלא אראה אותך בארמון מכאיבה לי מאוד, אבל אני מכבד את רצונך, ומקווה שתזכרי בי בין השיעורים והמבחנים. אז לפני שאת מעקמת פרצוף כי 'מה לעזאזל חשבת לעצמך כשהכנסת מטבח שלם ומכונת כביסה לדירה???' ,אז הרשי לי אהובתי להגיד לך, אני מכיר אותך ולא מהיום או אתמול, ואני יודע שאת תעשי תואר בבישול וכביסות, ובכלל, תואר בניקיון ועבודות בית, כי את תמיד רוצה לדעת הכל ולא תהיי תלויה באף אחד, לעולם!!!, אז אהובתי היקרה, לכי תראי לכולם מה את שווה,אני אוהב אותך, שלך תמיד, מתיו" דמעות הוסיפו לרדת במורד לחיי, והבכי התגבר, כבשתי את פניי בכרית ובכיתי, בגלל הכל, מתיו, הוריי, הארמון, תחושת הבדידות והמרחק מהבית. המחשבה על אמנדה הקהתה את כאב הגעגועים, אך זה לא הספיק, יותר מכל רציתי את מתיו לצידי, למרות הכל. לאחר שיום שלם הסתובבתי ללא מכשיר הטלפון שלי, חיפשתי אותו בחדרי ומצאתי אותו על השידה בחדרי, מחובר למטען, פרח מזיכרוני שחיברתי אותו למטען בחדר השינה. הדלקתי את המכשיר וראיתי מספר הודעות מהוריי וגם כמה הודעות ושיחות שלא נענו ממתיו. תחילה דיברתי עם הוריי. אימי כעסה שלא דיברתי איתה מאז הטיסה, אך הכעס התחלף במהירות לדאגה כמו כל אימא והתרגשות מסביבת המגורים החדשה שלי, "אכלת?, שתית?, בטוחה?, נו, ספרי לי, מה עשית?, מי השכנים שלך?, הספקת להכיר אנשים חדשים?" אימא ירתה שאלות בלי הפסקה, "הכל בסדר אימא, אני בטוחה שמר קירן כבר עדכן אותך" גילגלתי עיניים, "נכון, אבל רציתי לשמוע ממך" היא ענתה בדאגה אמיתית, התרככתי "כן אימא, תודה על הדאגה, אמנדה, הבת שלו, גם כן לומדת כאן, הייתי איתה כל הזמן הזה, אל תדאגי" חייכתי לעצמי כשנזכרתי במאורעות היום הקודם, 'מי היה מאמין שעברו פחות מעשרים וארבע שעות מאז שהגעתי לכאן???', המשכתי לשוחח עם אימי, שהתעקשה שאדבר גם עם אבי, סיימתי את השיחה לאחר כשעה. כמה דקות לאחר שסיימתי לדבר עם הוריי, לא לפני שהבטחתי לדבר איתם לפחות שלוש פעמים ביום, נשמתי עמוק, חושבת האם להתקשר למתיו, החלטתי שלא, למרות געגועיי, עדיין כעסתי על שהסתיר ממני את כוונת הורינו, הבטתי בשעון, "אוי לא, קבעתי עם אמנדה בעשר, יש לי פחות משעה להתארגן!" אמרתי לעצמי ומיהרתי למקלחת. כמה דקות לאחר השעה עשר, נשמעו שלוש נקישות בדלת, ניגשתי לדלת ומבלי להציץ בעינית פתחתי אותה, מולי עמדה אמנדה במלוא תפארתה, שמלת מיני שחורה, כשפס אבני סוורובסקי מחלק אותה לחלק עליון ותחתון מתחת לחזה, נעלי סטילטו שחורות וגבוהות לרגליה, שערה אסוף בפקעת וקצוות שיער נופלת ומסתירה את עינה השמאלית, תיק קלאץ' תואם לשמלה, והיא עומדת בפוזה של דוגמנית מסלול, "וואו!!!", זה כל מה שהצלחתי להוציא מפי, אמנדה הזיזה אותי ונכנסה לסלון, מחקה דוגמנית הצועדת על מסלול, צועדת כמה צעדים ואז הסתובבה, יד אחת על המותן והיד השנייה עם התיק מפריחה לעברי נשיקות וקריצות, גימגמתי כמה מחמאות. "גם את נראית לא רע", היא אמרה ניגשת למראה הגדולה ליד דלת הכניסה, מתפעלת מהופעתה. "לא כמוך" אמרתי מביטה על עצמי דרך המראה מאחוריה, שמלתי קצרה בגוון כחול רויאל, בעלת שרוולים ארוכים, מחשוף קל מקדימה ומחשוף יותר נועז מאחורה, שיערי פזור, גלי, נעלתי נעלי עקב גבוהים בסגנון פיפ טאו בגוון דומה לשמלה, ותיק תכלת קטן עם רצועת שרשרת זהובה ודקה משתלשל מכתפי. "אבא הזמין לנו מקומות באחת ממסעדות היוקרה באיזור לעשר וחצי, כדאי שנמהר", אמנדה אמרה כשסיימה להתפעל מעצמה ולהצטלם לרשת החברתית. ירדנו במעלית, "רק שלא נראה את החבר שלך", אמנדה גיחכה, "מאוד בוגר מצידך, אמנדה. וחוץ מזה, יש לו חברה" עניתי לה, "מה זאת אומרת?" אמנדה הורידה את החיוך מפניה והביטה בי בהפתעה, הבטתי בה וחייכתי, לא פוצה פה, אמנדה הביטה בי בציפייה, כשהתייאשה, מה שקרה מהר מאוד אמרה "טוב, אני אשכר אותך ואוציא ממך את הסיפור", אמרה וחיככה את שתי ידיה אחת בשנייה כחורשת מזימות. כשהגענו לקומת הכניסה, מר אנרי, מחליפו של מר נורמן, נפרד מאיתנו לשלום, מאחל לנו ערב טוב. נכנסנו לרכב שחיכה לנו בכניסה לבניין ונסענו כעשרים דקות לקצה העיר, למסעדה ששכנה על מזח, חציה על עמודים מעל המים. ביקשנו לשבת בשולחן המשקיף על האגם והעיר, "ואיך אוכל לסרב לשתי עלמות יפייפיות כמותכן?" אמר המארח והוביל אותנו לשולחן, המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום, אך הדבר לא הורגש כלל, מוזיקת פסנתר התנגנה ברקע, אורות עמומים, אך לא מדי, חלל מרווח, וקולות חלושים עלו משולחנות הסועדים, על הבר ישבו בעיקר חבורות צעירים. הערב התנהל על מי מנוחות. אכלנו, שתינו ונהנינו, כשהמארח והברמנים דואגים לפנק אותנו במשקאות וקינוח על חשבון הבית.