מאושרת או מעושרת? פרק 20

המשכנו בטיול, ניסיתי שלא לחשוב על כך שמתיו כאן לצידי, והתאפקתי שלא לנשק אותו. התעלמתי ממנו רוב הטיול, אך לא יכולתי שלא לראות את הבקיאות שהפגין בכל שאלה ששאלו אותו. מתיו למד כל תחום שאפשר ללמוד, אך התחום שהכי אהב היה תיירות. הוא אהב לנסוע וטייל הרבה בעולם. הוא רצה לפתח את התחום בממלכה. אני זוכרת שדיברנו על זה רבות במשך השנים, אהבתי את התשוקה שלו לתחום, הוא דיבר בלהט על פיתוח התיירות בממלכה,ויכולתי להקשיב לו במשך שעות, ואהבתי את זה אצלו, בכל פעם שדיברנו, לא רציתי שיפסיק, גם כשדיברנו על דברים זניחים, ידעתי שבחרתי נכון כשראיתי את החיבור שלו עם המשפחה, עם גיסיי וגיסותיי, עם הילדים, איך שדאג להוריי כאילו הם הוריו וגם היחס שלו להוריו, לא הפסקתי להביט בו כשסיימנו את הטיול בחוף הים המבודד , צוות המשרתים הכין שם מבעוד מועד שולחן ארוך וכסאות לארוחת צהריים, מיטות שיזוף ומשחקי חוף, ישבתי על אחד הכיסאות ואחיותיי לידי משני צדדי, אחותי השנייה, הבחינה במבטים שלי, בזמן שמתיו שיחק עם הילדים ועם הגברים בכדורעף, גופו השזוף והמפוסל גרם לי לא להוריד ממנו את העיניים, "אפשר לראות שמתיו הוא ילד טוב" היא זרקה כבדרך אגב, "מה?" עניתי לה, מתחמקת מעינייה ומעיפה זבוב בלתי נראה מעיניי, "רים, אני לא טיפשה,אני רואה איך את מסתכלת עליו, יכול היה להתפתח ביניכם משהו מאוד יפה אם לא היית בוחרת לנסוע לארץ אחרת", "את מדברת שטויות, מתיו הוא כמו אח, הוא תפס את המקום שלכם, כשעזבתם אותי" קמתי וחרצתי את לשוני לעבר אחיותיי, כשאחותי הגדולה הסכימה איתה. הורדתי את שמלת החוף התכולה שלי ונשארתי בביקיני אדום עם ציורים עדינים של פרחים בשחור ולבן עליו, תפרתי במיוחד כשתפרתי את שמלת הנשף שלי אצל התופר המלכותי. בזווית העין ראיתי את מתיו נועץ בי מבטים ומפספס את הכדור שהושלך לעברו, חייכתי לעצמי והשלכתי את השמלה על מיטת השיזוף ופניתי לעבר הים. הלכתי באיטיות, מדגישה את הליכתי, 'עכשיו תורי להתרברב, אדון מתיו היקר' אמרתי לעצמי ונכנסתי למים, המים היו קרירים, רעדתי מעט מקור, אך התרגלתי במהירות והמשכתי לטבול המים, תרגלתי שחייה כיוון שהרבה זמן לא הייתי בים. מתיו הגיע אחריי, היינו היחידים במים, שאר משפחתי, והוריו של מתיו היו עסוקים בפעילויות אחרות, רובם אכלו, חלק קראו ספרים והילדים בעיקר שיחקו בחול. מתיו הציע שנתחרה בשחייה, חייכתי אליו, מתענגת מהמבטים החטופים ששלח לעבר גופי, מלמעלה למטה "מה מקבל מי שמנצח?" שאלתי אותו בשובבות, "מה שירצה, אין הגבלה", "אוקיי" עניתי, מולנו היו מספר איים קטנים, וכמה נקרות. המים הי צלולים ויכולנו לראות להקות דגיגים המים. "עד לאי ממול?" שאלתי את מתיו, "לא הוא יחסית רחוק, את תתעייפי באמצע" מתיו אמר, "תראו מי שמדבר, סבא'לה" עניתי למתיו בצחוק מתגלגל. "אז לנקרות" מתיו אמר במהירות וצלל לעבר הנקרות, "לא פייר" עניתי וצללתי אחריו, שחיתי מספר דקות עד שהגעתי לנקרות, חיפשתי את מתיו בנקרה הראשונה ולא ראיתי אותו שם, גם בשנייה הוא לא היה, בנקרה השלישית, נפעמתי מיופייה ששכחתי לשם מה באתי לשם, צללתי שוב לעבור בקשת מתחת למים ולהכנס לתוכה, היא נראתה חלון ואפשר היה לשבת כך שהרגליים יכלו להיות בתוך המים או לשבת ולהשען על אדן החלון, לא ראיתי אך מתיו חיכה לי שם. "ידעתי שתאהבי, אהובתי" מתיו אמר ותפס את ראשי, קירב את שפתיו לשפתיי והתנשקנו, עבר שבוע מאז הנשיקה האחרונה, לכן הנשיקה היתה מעט פראית, מתיו השכיב אותי,תוך כדי הנשיקה, ונשכב מעליי חיבקתי את מותניו, מצמידה אותו אליי, היינו צריכים לרסן את עצמנו, לא רציתי שיתפסו אותנו, התרחקנו באי רצון אחד מהשנייה, אך המשכנו לאחוז ידיים, "את מוכנה להיום בערב?" מתיו שאל אותי, מביט לתוך עיניי, "מה יש היום בערב?" עניתי והחזרתי לו מבט שואל, "הפתעה" הוא אמר סוחף אותי לנשיקה שנייה, עדינה יותר. הנחתי את ידי על בטנו, מורידה את היד, לאט, כאילו בהיסח דעת, דרומה יותר ויותר. מתיו לקח את ידי ונישק אותה. הוא הביט בעיניי ולא אמר דבר, לקחתי את ידי השנייה וליטפתי את לחיו , מעבירה אצבע על שפתיו. "בואי נחזור, שלא יחפשו אותנו" מתיו אמר ונעמד, נזהר שלא לחטוף מכה מהתקרה הנמוכה. "דרך אגב, אני ניצחתי" אמר וזינק לתוך המים, "ואני זכיתי" אמרתי וזינקתי אחריו. חזרנו למשפחה, הילדים הקיפו אותי ואת מתיו "מי ניצח? מי ניצח?" הם צעקו בקול מחריש אוזניים, "ברור שרים ניצחה" מתיו אמר וחייך, הולך לכיוון שולחן האוכל "יש!!!!!" הם חיבקו את רגליי. כרעתי על ברכיי והחזרתי להם חיבוק, דמעה זלגה על לחיי, ומיהרתי למחות אותה. "למה את בוכה, דודה רים?" ,שאל אותי בנו הקטן של אחי הגדול "מאושר, רק מאושר" עניתי וליטפתי את ראשו מביטה לעבר מתיו. קמתי, מעיפה חול מרגליי, הלכתי בעקבותיו של מתיו, רחצתי את ידיי וישבתי לאכול "מקווה ששמרתם לי אוכל, שמנמנים", כולם צחקו ומילאתי לי צלחת בכל טוב, בכוונה התיישבתי הרחק ממתיו, כדי לא לעורר שאלות מיותרות.