מאושרת או מעושרת? פרק 2

בתוך כל ההמולה נרדמתי. התעוררתי בבהלה, בטוחה שכל מה שקרה היה רק חלום. נזכרתי במה שקרה ושוב התעצבנתי, אני חייבת לחשוב על דרך להמלט מהארמון מבלי להתפס.
ואז נזכרתי, מתיו!!!! מתיו יוכל לעזור לי. מתיו הוא העוזר הצעיר ביותר של אבי. אביו של מתיו ואבא שלי היו חברים טובים בימי הלימודים באוניברסיטה בשוויץ, ולכן אבי הכיר טובה לסאם, אביו של מתיו ונתן למתיו משרה בארמון, לשמור עליי ולמלא את כל מבוקשי. אני חייבת להגיד שמתיו היה אחד העוזרים הכי נאמנים ומסורים, וגם חברי הטוב ביותר, כששלוש שנים מפרידות בינינו.
"מתיו, זקן ישיש שכמותך, בוא אליי תכף ומיד!!!" התבדחתי איתו בטלפון, מחקה את קולו של אבי. מתיו גיחך וענה "מיד, הוד מעלתו". מתיו הגיע אחרי כמה דקות לחדרי, ביקשתי ממנו את הסיסמא הסודית שלנו ונתתי לו להכנס, כך ידעתי שהוא הגיע לבד ואף אחד לא בסביבה.
התחלתי לבכות ונפלתי על החזה שלו, מתיו חיבק אותי בחוזקה ואמר" אל תבכי, אחות קטנה"
מתיו מתייחס אלי כמו לאחות, החליף את אחיי ואחיותיי הגדולים כשהם התחתנו ואני נשארתי לבד. חייכתי ומחיתי את הדמעות, מתיו ליטף את לחיי ואמר "שמעתי את מה שקרה, לא ידעתי על זה, אני מצטער",עניתי לו שזה בסדר ואנחנו חייבים לחשוב על משהו, על תוכנית מילוט.
מתיו נרתע ואמר שהוא לא רוצה לעזור לי לברוח אם זה מה שחשבתי. התבאסתי כשהוא אמר את זה ושאלתי אותו מה הוא מציע. כך ישבנו אני ומתיו וחשבנו על דרכים להתחמק מהחלטת הוריי, רעיון גרוע, התחלף ברעיון עוד יותר גרוע, והדימיונות של שנינו פעלו במרץ, לאחר שהתפוצצתי מצחוק למשמע הרעיון האחרון של מתיו, משהו שנשמע כמו תסריט מופרך ביותר של הסרט גנוב על הירח, נרגענו שנינו והסתכלנו אחד על השנייה, ואמרתי "מתיו, בבקשה תציל אותי", מתיו הסתכל עליי ונעשה רציני והחזיר לי "אני לא יודע, רים, אני באמת לא יודע"
שנינו התחבקנו ונשארנו מחובקים, לפתע צלצול טלפון הקפיץ את שנינו, מתיו הסתכל על הצג קפץ על רגליו, צעק בקולי קולות "שיט, שכחתי, לעזאזל שכחתי" ויצא בריצה מהחדר.
נשארתי בחדר,הדלת נשארה פתוחה מעט ופתאום ראיתי צללית ונשמעה דפיקה בדלת…
אימא.
אימי עמדה בכניסה לחדר, היא פתחה מעט את הדלת ושאלה בקול המלאכי שלה "אני יכולה להכנס?" והוסיפה את החיוך הטוב שלה. לא היתה לי ברירה ואישרתי לה להכנס.
אימי חיבקה אותי חיבוק ארוך ועוטף, נישקה את ראשי, מצחי, לחיי ובסוף את אפי ואמרה "אני זוכרת כשהיית קטנה תמיד נזפת בי כשהייתי מנשקת אותך", חייכתי והתיישבתי על המיטה, רחוקה ממנה, שתבין שאני עדיין כועסת. היא התיישבה לידי , לקחה את כף ידי ואמרה " אני יודעת שאת כועסת, אהובתי. אך את הגעת לגיל הנכון. גם אני, אחיותייך וגם אבות אבותייך התחתנו בגיל הזה, ואת צריכה להמשיך את המסורת. נסי להבין מלאך שלי".
דמעות זלגו מעיניי, לקחתי נשימה עמוקה ועניתי " אני מבינה את המסורת, אימא. אבל אתם לא מבינים אותי. אני רוצה לחוות דברים, לעשות, לצאת, לבלות, כמו שאר בנות גילי"
לקחתי אויר והמשכתי " אני רוצה ללמוד דברים, למצוא את עצמי, לחוות. בדיוק כמו שאת עשית לפני החתונה , וכמו שאחיי ואחיותיי עשו. אתם לא נתתם לי להיות לבד לשנייה, תמיד יש לי מלווים. איך אני אמורה להיות אשת איש, אם אני לא יודעת לעשות שום דבר בעצמי?"