מאושרת או מעושרת? פרק 18

פתחתי את הטלפון וקראתי את ההודעה של מתיו "היי רים, מתי את נוסעת? אני רוצה להפרד ממך אישית 'סמיילי מסמיק' אוהב אותך" חייכתי לעצמי, 'או מתיו, אהוב יקר' והמשכתי ללכת שולחת הודעה לאבא "היי אבא, אני אוכל לדבר איתך עכשיו?". התקדמתי לעבר חדרי, יודעת שצוות המשרתים החל בהכנות לקראת הנסיעה, כעבור מספר דקות קיבלתי הודעה מאבא "רים, ילדה יפה שלי, אני פנוי בחצי שעה הקרובה", מיהרתי ללשכתו של אבא, יודעת שזמנו קצוב, ולכן הכנתי בראשי בקצרה את מה שאני רוצה להגיד, נכנסתי ואבא קם מכסאו וחיבק אתי, "רים, לא דיברתי איתך על הנשף אתמול, ואני רוצה להגיד שמאוד התגאיתי בך. בחרת נושא מדהים והערב התנהל בצורה מדהימה לא פחות" , נישקתי את אבי וחיבקתי אותו בחוזקה, לא כל יום אבא אומר לי דברים כאלה! דיברתי עם אבא על הנסיעה, סיכמתי איתו על הפרטים הטכניים, הוא אמר לי שהכל מוכן לקראת הנסיעה, הדבר היחיד שחסר הוא התאריך, נקבתי בתאריך, שבוע מהיום. אבא קפא והביט בי בתמיהה, "רים זה בעוד שבוע? את בטוחה?" הנהנתי בביטחון, אבא המשיך "הסמסטר מתחיל בעוד כשלושה שבועות, למה שלא תיסעי יומיים לפני? יהיו לך יומיים שלמים להסתדר, "אני רוצה להכיר את המקום שהולך להיות ביתי החדש, כמה שיותר מוקדם יותר טוב" עניתי לאבא בפנים חתומות, גורמת לו להבין שלא יצליח להזיז אותי מכוונותיי, אבא נשף אוויר בעייפות "כרצונך, רים" אמר והרים את שפורפרת הטלפון, מחלק הוראות למזכירה בלתי נראית לכרטס לי ולסופיה כרטיס לשבוע הבא. חיבקתי את אבי כשסיים את השיחה, נישקתי אותו ויצאתי מלשכתו. גדוד עוזריו הקיף אותי ביציאה והודה לי על הנשף אתמול, חלקם איחלו לי בהצלחה והשאר אמרו שהם גאים בי. חייכתי וחיבקתי אותם והמשכתי לחדרי. סופיה חיכתה לי בחדר, המומה מכך שהקדמתי את נסיעתנו. עזרתי לה לארוז חלק מהדברים החשובים שלי, ארזנו בשתיקה, כל אחת במחשבותיה, סופיה נרעדה לשנייה והפסקתי את עיסוקיי, מביטה בה, דמעות זלגו מעיניה, התרקבתי אליה וחיבקתי אותה ממושכות, "הנסיכה רים, אני לא יודעת איך להגיד את זה, אבל אני לא יכולה לנסוע איתך." חייכתי בהבנה, לא מסגירה את ההלם שהתחולל בתוכי,"את חייבת להבין אותי, הנסיכה רים, את יודעת שאני בת יחידה ולא אוכל להשאיר את אימי לבדה" סופיה אמרה והחלה למרר בבכי. הרגעתי אותה ואמרתי שאראה מה אוכל לעשות. שיחררתי את סופיה מהמשך העבודה ונשארתי לבדי בחדר, המומה מהאפשרות שייתכן ואהיה לגמרי לבדי בארץ חדשה.
נזכרתי שלא השבתי למתיו על ההודעה והחזרתי לו תשובה "היי מתיו, אני טסה בעוד שבוע בדיוק, כנראה שאטוס לבד. אתה מוזמן להטיס את הישבן החמוד שלך מתי שתרצה לארמון, להפרד ממני, 'סמיילי קורץ', גם אני אוהבת…אותי", צחקתי לעצמי ושלחתי, מנסה לחשוב איך מתיו יגיב כשיקרא את ההודעה. אימא ואבא דפקו בדלתי ונכנסו, ישבתי על המיטה, מחבקת את רגליי המקופלות ומחייכת להוריי, הם התיישבו משני צדדיי. אימא ליטפה את ראשי המשיכה לגבי והשאירה יד מחבקת על מותניי, אבא נישק את ראשי ונשאר במקומו. אימא התחילה את השיחה "רים, ילדה שלי, הכל בסדר?" הרמתי את ראשי הסתכלתי על שניהם ואמרתי "כן" בחיוך רחב. אימא החליפה מבטים עם אבא, במחשבה שלא אשים לב, והמשיכה "מה פשר העניין? למה את מקדימה את המעבר?" הסתכלתי על אבא בזעף, ואבא החזיר לי מבט נוזף ואמר "את לא חושבת שאימך צריכה לדעת מזה?" קמתי מהמיטה ועמדתי מולם, רגשות העצבות וההלם התחלפו בבטחון וחוזק ואמרתי להם "אני כבר בת 18 וכדאי שאתחיל להסתדר בכוחות עצמי, אז יהיה לי קשה בהתחלה, מעולם לא הייתי לבדי בשום מקום, אבל אתם חייבים לסמוך עליי, קיבלתי חינוך מעולה, תמיד שמרתם והגנתם עליי, ועכשיו הגיע הזמן שאעשה את זה בכוחות עצמי" אבא ואימא הביטו אחד בשנייה בשתיקה, מחליפים מחשבות ללא מילים, אימא קמה ממקומה וחיבקה אותי ארוכות, לאחר מספר שניות גם אבא קם ואמר "רים אנחנו סומכים עלייך לחלוטין, אך את צריכה להבין שאין מה להשוות בין המדינה שלנו למדינה אחרת, שם אנחנו לא נוכל להגן עלייך, להיות איתך כשתתקשי בדברים, לתמוך ולשמש לך אוזן קשבת, אנחנו רוצים שיהיה איתך מישהו שיזכיר לך את הבית, שיהיה תחליף לבית" אבא הצטרף לחיבוק שלי ושל אימא, התחבקנו בשתיקה למשך זמן רב, כל אחד במחשבותיו.