מאומצת פרק 3

תרדו לרציתי להוסיף.

"זוהי קריאה אחרונה לנוסעים במטוס 257 לאיטליה" ברגע ששמעתי את הקריאה הזאת רצתי כמו מטורפת לכיון המטוס. הייתי רחוקה בשתי מטר מהמטוס כשלפתע מישהו דחף אותי וטס קדימה. לא עברה שנייה וכבר הרגשתי את קור שבקע מהרצפה והכאב שהתפשט בראשי ובגבי.
"בן זונה!! תסתכל לאן אתה הולך!!" צעקתי. נסתי להתרומם מהרצפה וכשהצלחתי הרגשתי לפתע יד אוחזת בזרועי בחוזקה. הכאב בזרוע רק העיק עליי. שוביניסט.
"זונה קראי למי שיצר אותך" לחש באוזני. כעס התפשט בגופי לא מספיק שהוא מעכב אותי ומכאיב לי הוא צריך גם לערב את משפחתי שרק היום הבנתי שהיא לא מי שחשבתי שהיא. דמעת עלו בעיניי ספק מהכאב ספק מכעס. שחררתי את זרועי מידו ורצתי למטוס מספיקה להיכנס לפני שהדלתות נסגרות.
התיישבתי במושבי במטוס וחשבתי על מה שעברתי כל היום הזה, על הגילוי על זה שלא דיברתי עם חברי וסיפרתי להם מה קרה ועל השוביניסט ממקודם. היו עוד מספר דקות להמראה כי הדיילות התעכבו עם מישהו מבחוץ. שלחתי לכל החבר'ה הודעה קבוצתית שאני עוזבת לאיטליה ושאני אסביר הכל בקרוב וכל החרא הזה. בזמן שכתבתי את ההודעה ראיתי לפתע טיפת מים נופלת על המסך, מאיפה היא הגיעה? העברתי יד על לחיי וגליתי שהן רטובות. בכיתי. שוב. הופתעתי שעוד נשארו לי דמעות אך כל מה שעשיתי היה לנגב אותן ולחכות שהן יפסקו מעצמן.
"מצטער לא רציתי לגרום לפרינססה לבכות. עכשיו את מוכנה להפסיק להרטיב לי את המושב?!" השוביניסט הגיח לפתע ואמר לי בקול מלא לגלוג. באותו רגע רציתי לתת לו בוקס!
"אל תדאיג את עצמך יותר מידי. אני לא בוכה על בני זונות" אמרתי כשחיוך מעצבן מרוח על פניי וקולי מלא אשמה ועצבות מזויפת. הוא הופתע ראו זאת בעיניו אבל חיוכו המלגלג לא ירד מפניו. הוא סרק אותי וזיק מוזר עבר בעיניו. לא התעסקתי בזה ושמתי את האוזניות באוזני.
הוא התיישב לידי והמטוס המריא. לפתע ראיתי שעיניו מסתכלות על זרועי האדומה -בגללו ><- החלטתי להסתכל על הזרוע גם, עוד לא הספקתי לבחון את רמת הנזק שהשאיר. האזור היה אדום ונפוח. כעס געש בי. לא לימדו אותו נימוסים?! הבעתי הייתה אדישה ולעומת זאת הבעתו הייתה מלאת חרטה. יופי שנזכר באמת!!
"סליחה, דיילת. את יכולה בבקשה להביא לי שקית קרח" השוביניסט אמר וחייך אל הדיילת. השתמשתי ברגע הזה בשביל לסקור אותו. שערו היה בצבע חום בהיר וחלק ועיניו היו כחולות עם מעט ירוק בפנים. הוא היה מעט שרירי לא מתאבק אך גם לא חלשלוש. אין ספק שהוא היה חתיך, אך התנהגותו הייתה כה גסה וגועלית שזה רק גרם לי לרצות להתרחק ממנו כמו מאש. לפתע הבנתי מה הוא ביקש מהדיילת. בשביל מה הוא צריך שקית קרח? אחרי מספר שניות הדיילת חזרה עם השקית והוא אמר לה תודה חייך והסתובב לעברי. הוא הביט בי בחטה וקולו היה שקט כשדיבר-
"תראי אני מצטער על מה שעשיתי לך ועם תרשי לי אני אוכל לפחות לגרום לנזק להצטמצם?" הופתעתי. מאד. הוא מתנצל? לא ידעתי עם לסלוח לו אך ידעתי שידעתי כואבת ועם לא אשים את הקרח הזה על זרועי במהירות ישארו לי סימנים כחולים על היד. הנהנתי בלי רצון ונתתי לו להניח את השקית על זרועי.
אחרי מעט זמן המטוס המריא במשך תחילת הטיסה הוא בהה בי.' פוסטר? חתימה? משהו?' חשבתי אך לא אמרתי כלום. הגברתי את עוצמת האוזניות וסובבתי את ראשי לחלון המטוס. לאט לאט הרגשתי את השינה עוטפת אותי אליה. נותנת לי מפלט מהמציאות.
–
הוא בהה בה. הוא לא האמין שפגע ביצור העדין שמולו. הוא כעס על עצמו שנתן לעצמו להכאיב לה, הרי הוא בעצמו היה סופג מכות מאביו שהיו מכוונות לאמו פעמים כה רבות. והוא עכשיו בדיוק כמו אביו הכאיב לה. לאישה. הוא שנא את עצמו באותו רגע 'איך נתתי לעצמי לעשות זאת? ולעוד לנערה כה עדינה, כה שברירית' וכך העביר את הטיסה, כועס על עצמו ובוהה בה.
"נא לחגור חגורות אנו כבר נוחתים" הוא מהר לחגור את עצמו לנסות לחגור גם אותה. הוא לא רצה להתעכב על להעיר אותה אך זה קרה, כשחגר אותה.
–
התעוררתי כשיד כלשהי עברה על בטני מושכת חגורה וחוגרת אותי לכיסא. בהתחלה הייתי מופתעת אך כאשר העברתי את מבטי אל היד ראיתי את השוביניסט ממקודם ונזכרתי מה קרה .
"למה חגרת אותי?" שאלתי את השוביניסט. והוא רק מלמל שנוחתים והוא לא רצה להתעכב על להעיר אותי. חשדתי בו מעט אך זה לא מה שהעסיק אותי. מחשבותיי היו נתונות רק לדבר אחד: 'אני באיטליה פוגשת את ההורים הביולוגים שלי. שגליתי רק היום.'