מאומצת פרק 2

פרק שני:
כבר שעתיים שאני לא יוצאת מהחדר, הכאב ראש כבר מזמן עבר, אבל הדמעות לא מפסיקות לרדת,כל פעם שאני נרגעת מעט הן חוזרות לסבב חדש. לינוי או יותר נכון אלנה אין דרך קלה לומר זאת …….את מאומצת'. אלנה, לפחות שם איטלקי…..רגע שם איטלקי, אני איטלקייה? לפחות דבר טוב יצא מכל זה. אבל מה זאת אומרת שמי האמיתי? ההורים הביולוגים קראו לי ככה? ולמה כל השנים האלה הסתירו ממני את זה? למה גרמו לי לחשוב ששמי הוא לינוי? למה פתאום מספרים לי את זה? שאלות אלה לא עזבו את מוחי במשך דקות ארוכות. לבסוף קמתי ממיטתי והסתכלתי על הכרית עליה בכיתי במשך שעתיים, רוב הכרית הייתה רטובה. תפסתי אותה ביד אחת והתקדמתי לחדר האמבטיה. ואו. ניראתי רע, לא, יותר מרע , נורא ממש. עייני היו נפוחות ואדומות, פניי היו חיוורות ואפי היה אדום ומונזל, שערי היה פרוע וכל גופי רעד זרקתי את הכרית לסל כביסה ונכנסתי לאמבטיה. המים החמים השכיחו ממני את כל הבוקר הזה. ראשי היה חלול ממחשבות .שקט. היה שקט מוחלט. אני לא בן אדם של שקט תמיד כשיש שקט או שאני משמיעה מוזיקה או שאני שרה בעצמי או שאני ממלאת את ראשי בסתם מחשבות כדי לא להתעסק בשקט שמסביב. הפעם התחלתי לשיר, לא יכולתי ללכת ולשים מוזיקה כי אני מתקלחת ולא רציתי לחשוב כי אז הבכי היה חוזר. שרתי שיר ישן שכתבתי והלחנתי, הייתי כותבת ומלחינה שירים בעבר, עם הזמן המוזה ברחה לי אבל שמרתי את השירים הישנים."היי ילדה תחייכי, הוא לא שווה את זה שתבכי זה שהוא אידיוט לא אומר שאת צריכה לבכות…" . את השיר הזה כתבתי למאיה לפני שנתיים כשהיא התחילה להתאהב בנועם והבינה שהוא לא רואה אותה יותר מידידה. חיוך עלה על פני כנזכרתי בפניה הצוחקות של מאיה אחרי ששרתי לה את השיר הזה. אחרי זמן מה שעבר בשירה וביזכרונות נעימים המים התקררו ויצאתי מאמבטיה ונכנסתי לחדרי -לבושה- עם חיוך קטן על פניי שנמחק כליל כשראיתי את "אמי" ואת "אבי" יושבים על המיטה." אנחנו צריכים לדבר" הם אמרו פה אחד ואני הנהנתי מחכה שהם יתחילו לדבר.