מאוחר מדי. פרק 18

הגיע יום שני, השעון המעורר צלצל והעיר אותי לבית הספר. לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי להיות שמחה ולנסות לא לשים לב למייקל.
התארגנתי, אכלתי והלכתי לבית הספר.
נכנסתי לכיתה ושמתי לב שמייקל עוד לא בכיתה, התיישבתי במקומי וחיכיתי למורה.
סינדי הגיעה גם היא והתיישבה במקומה לידי.
ואז גם מייקל הגיע. הוא חלף לידי הביט בי והיה זה נראה כאילו הוא רצה להגיד משהו והתחרט.

בשיעור השני יצא מצב שמבטנו התלכד ומייקל אמר בתנועות שפתיים ללא קול "מצטער".
לא יכלתי להתאפק ושלפתי לו אצבע שלישית. כן, לפעמים אני אוהבת להיות ישירה.
השיעור השני הסתיים ובהפסקה פגשתי את ליאם,
פתאום שמתי לב שוב כמה מושך הוא.
"ליאם תודה על הכול באמת" לחשתי וחייכתי אליו.
"אין בעד מה, אן" הוא לחש באוזני והתרחק מהמקום.
אוקיי. אתה מסתורי, אתה קול, אתה מושך לגמרי, מה עוד אני צריכה?
האמת היא שאני בכלל לא יודעת אם זה הדדי.
בכל מקרה אני לא מרגישה בשלה עדיין, לא אחרי שהיה לי בן זוג שבגד בי.

הוא רוצה אותי? הוא סתם נחמד? מה אתה ליאם?
נגמר היום וחזרתי הביתה.
הלכתי לביתי ועליתי במדרגות, שמתי לב שהדלת מעט פתוחה. ליבי החל להלום בחזי.
נעלתי אותה בבוקר.
פתחתי את הדלת וראיתי בלגן. אומנם לא בלגן גדול אבל החפצים הוזזו ממקומם, המגירות והארונות היו פתוחים לרווחה וכל תכולתם היה מבולגן.

מישהו פרץ לבית שלי וחיפש משהו.

ליבי הלם בחוזקה ונכנסתי ללחץ. לפני שאני מתקשרת למשטרה אני חייבת לבדוק אם גנבו משהו.
עליתי לחדרי והמחזה היה לא נעים. החדר היה הפוך לגמרי, לידו הסלון ופינת האוכל היו מסודרים לגמרי.
מיטתי הייתה הפוכה, ארון הבגדים הוזז, שולחן הכתיבה היה שכוב על הרצפה, הכול הפוך.
דמעות נצצו בעיני ונכנסתי לחרדה.
מה הוא חיפש?
נכנסתי לחדר הוריי והחדר שלהם לא היה כל כך מבולגן, רק המגירות בשידותיהם היו פתוחות.
וגם המגירות בשולחן האיפור של אמא.
שיט! תכשיטי הזהב של אמא!
בדקתי את מגירת התכשיטים של אמא, המגירה הייתה ריקה לגמרי.
דמעות החלו לנזול על פני, זה כל כך ציער אותי הגנבה וכל הבלגן הזה.
למה זה מגיע לי? מי עשה את זה?
הוריי היו בחו"ל בפגישות עסקים באותו זמן כך שהייתי צריכה להתמודד לבד. פעמים רבות הייתי מדוכאת לחזור לבית ריק כשהוריי לא בבית, אך הוריי תמיד נהגו לצ'פר אותי ולקנות לי המון דברים מחו"ל.
לא משנה כמה הם יקנו לי, זה לא יכסה על החור של הבדידות שאני מרגישה. תמיד הבטחתי לעצמי שלא משנה מה בחיים לא ארצה לעבוד בעבודה שעובדים בה כל כך הרבה שעות ולהשאיר את ילדיי לבד.

התיישבתי על המיטה של ההורים שלי בחוסר אונים ובכיתי.
אני חייבת להתקשר למשטרה. לקחתי את הפלאפון שלי וחייגתי למשטרה.
"משטרה שלום" ענתה לי פקידה עם קול דק.
"ש..שלום רציתי לדווח על פריצה" אמרתי בקול שקט ולחוץ.
"משהו נגנב?" הפקידה שאלה.
"תכשיטים. המון תכשיטים" אמרתי ודמעה נזלה על לחיי.
מסרתי לה את כתובת ביתי והיא אמרה שתכף יבואו שוטרים.
התקשרתי להוריי ובישרתי להם, הם היו בהלם ואמא בכתה לי בטלפון שזה כואב לה מאוד שאני צריכה לעבור את זה לבדי כי אין טיסות בשבוע הקרוב.
השוטרים הגיעו לאחר כרבע שעה. הראתי להם את כל הבלגן ואת המגירות הריקות. הם לקחו טביעות אצבע, עזרו לי לסדר את הבית ואמרו לי שחברת הביטוח תעשה את השאר. הודתי להם והם הלכו.
הרמתי את הפלאפון, הייתי חייבת לדבר עם מישהו.
ליאם.
"היי אן" ענה לי הקול המחוספס והמושלם שלו.
"ליאם" אמרתי בקול רועד ומחיתי דמעה שנזלה על לחיי.
"קרה משהו?" הוא שאל.
"פרצו לבית שלי היום וגנבו תכשיטים" אמרתי בקול חנוק דמעות.
"מה?! אני עכשיו בא" הוא אמר בדאגה, "התקשרת למשטרה?"
"כן, הם היו פה מקודם ולקחו טביעות אצבע וגם עזרו לי לסדר את הבלגן" לחשתי.
"אני כל כך מצטער. חמש דקות אצלך" אמר וניתק.
בינתיים התחלתי לטאטא את ביתי מכל האבק ששרר בו.
נשמע צלצול בפעמון. "היי" לחשתי.
הוא לא ענה לי ורק התקרב אליי וחיבק אותי. בחיים לא התחבקנו לפני כן. כרכתי את זרועותיי סביב עורפו השזוף. היה לו ריח כל כך טוב והרגשתי הכי מוגנת בעולם בזרועותיו החסונות.
כשהוא חיבק אותי התחלתי לבכות, זה היה כנראה הרבה אירועים שנאגרו והכול יצא לי בבת אחת.
"למה זה מגיע לי ליאם?" לחשתי.
"זה לא" הוא ענה לי תוך כדי שהוא מלטף את גבי.
"אני מפחדת" לחשתי בקול שבור.
"אני פה, אין לך ממה לפחד" הוא לחש לי בקול המושך שלו. הרגשתי כאילו אני נמשכת אליו יותר ויותר.
"ההורים שלי בחו"ל, אין טיסות לכאן בשבוע הקרוב ככה שיוצא שאני לבד עכשיו" אמרתי והבטתי לתוך עיניו ועוד דמעה זלגה לה.
"אן" הוא הרים את פניי והביט בי, "את לא לבד בזה ואני לא אתן לך להיות לבד, שמעת?"
הנהנתי והרגשתי שהפחד מתחיל להתפוגג לו.
אני בטוחה איתו.
עם ליאם.