מאוחר מדי. פרק 11
"טוב. אז נראה לי שאנחנו צריכים לדבר" אמרה אן לליאם כשהתיישבה על הספה.
"כן" אמר.
"המריבה הייתה מטופשת ואני ממש מצטערת על זה שלא דיברנו. וחוץ מזה רציתי להודות לך שהצלת אותי מהשיכורים האלה. באמת הצלת" אמרה והביטה בעיניו.
"אין לך צורך להודות. ואני מצטער שיצאתי עלייך ונתתי לך ללכת לבד במסיבה, אחרי זה המצפון ייסר אותי על זה. העצבים שלי נמשכו אולי חצי דקה, משום מה אני פשוט לא מצליח לכעוס עלייך." לחש.
הוא החל לקרב את ראשו לשלה. הם היו קרובים מתמיד. שפתותיהם כמעט נגעו.
לפתע אן הרחיקה את ראשה.
"אני לא יכולה" אמרה בעיניים נוצצות, "קשה לי מאז ה..אונס להיות כל כך קרובה" היא הרכינה את ראשה. "זה יעבור לי אני פשוט צריכה זמן. אני רק רוצה שתדע שזה אני ולא אתה" לחשה.
"זה בסדר אן, אני מבין. אני מצטער".
"לא, אתה לא צריך להצטער. זו אני הדפוקה שהורסת רגעים" לחשה וקמה מהספה.
היא לקחה חפיסת סיגריות ויצאה למרפסת ביתה שמשקיפה על העיר השוקקת חיים.
היא הדליקה את הסיגריה ונשענה על המעקה.
"אז לא הפסקת, אה?" שמעה את ליאם מאחוריה.
"זה עוזר לי" אמרה.
הוא נעמד לידה ונשען גם הוא על המעקה.
שתיהם בהו מהופנטים בעיר.
"נוף יפה יש לך מהבית" אמר לאחר כמה דקות.
"כן" אמרה.
ליאם קם.
"טוב, נראה לי שאלך. ושתדעי אן, שאני לא מוותר עליך" אמר.
הוא יצא מהמרפסת והלך.
"אני לא מוותר עליך".
זה הדהד בראשה וחימם את ליבה.
"גם אני לא מוותרת עליך, ליאם" לחשה לעצמה.
תגובות (0)