מאוחר מדי? – פרולוג.

"להתראות" אמרתי בעודי מתקדמת אל הרכב של אמי אשר חנה ממול לשערי הפארק.
"להתראות" "ביי" החזירו שאר ילדי הלהקה. ה"ביי" צרם לי, הוא הזכיר לי שחצי מהם אני לא אראה יותר, כי הם בדיוק מסיימים יג או יב. אבל ה"ביי" שהכי צרם לי? היה ה"ביי" שלו, שלא נאמר בכלל.
הוא אפילו לא התייחס אליי.
ולמה שיתייחס? אני סתם ילדה קטנה שהצטרפה ללהקה לפני שלוש שנים.
אני ילדה, והוא – לא.
למה כל כך קשה לי להכניס את זה לראש שלי?
למה כל כך קשה לי לשחרר אותו?
נכנסתי למושב הקדמי לצד הנהג ברכב וחייכתי אל אמי.
רוב הנסיעה דיברנו על זה שכנראה שנה הבאה אני לא אשתתף בגלל המגמה אליה אני נכנסת, כיתה י, צריך להשקיע. ולא, הצעד הזה בא נטו ממני, אמא שלי ניסתה להניע אותי מזה אבל לא כל כך מצליח לה.. וחוץ זה איזו סיבה יש לי ללכת לזה? הוא מתגייס לצבא ולא יחזור.. אין סיבה שאשאר שם.
"אבל את כל כך אוהבת את זה.. לא חבל?" חזרה אמי על המשפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים.
"הלימודים יותר חשובים לי" אמרתי לה ובזה חתמתי את הנושא. אמא החנתה את האוטו בחניה ואנחנו עלינו הביתה. כשהגעתי רוב האורות היו מכובים והבית ישן. כבר? השעה רק עשר.
הלכתי אל חדר האמבטיה, מצחצחת שיניים ושוטפת פנים.
נכנסתי אל חדרי, מחליפה לפיג'מה נוחה ולאחר רגע מכסה את עצמי בשמיכה.
הסתכלתי על התקרה ולאחר חמש שניות הדמעות לא פסקו לרדת.
הוא עוזב.. הוא הולך.
אחרי שלוש שנים… זה באמת נגמר.
נגמר…
נגמר.
זהו.
הפנטזיות שלי שאולי הוא מרגשי אותו דבר, שהוא יעשה משהו, התנפצו.
יחד עם הלב שלי שדימם לו על הרצפה.
זה נגמר.
נגמר.
לאחר מספר שניות נרדמתי כשפניי רטובות כולן והמילה 'נגמר' עוד מהדהדת לי בראש.
שינה טובה זו לא הייתה.