מאהב מסתורי פרק 20+21

הלכתי לבית ספר לבד כי שני הלכה בלעדי
כל הדרך חשבתי מחר! מחר! מחר ! מחר זה יקרה! מחר זה קורה!
הייתי נרגשת לזה שסוף סוף אני אראה אותו את האדם המסתורי הזה!!
לרגע המחשבה הזאת הצחיקה אותי אני הולכת לראות מישהו שאני לא מכירה ואני נרגשת לזה
הייתי עם חיוך עד שהגעתי לבית ספר וראיתי את זה לא יכולתי להאמין עליה איך היא יכלה לעשות לי את זה ידעתי שבסוף זה יקרה !! חשבתי שהיא חברה שלי !
ראיתי אותה שם,ראיתי אותה שם עם (?) כל המקובלים? הלב שלי הפסיק לפעום
מה היא עשתה איתם?? היא אמרה לי שהיא צריכה להיות קצת לבד
לא חשבתי שלבד זה עם המקובלים
אני נפגעתי ממנה בעיקר בגלל שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי ואני אמורה לסמוך עליה
ראיתי אותה שם יושבת על הספסל הקבוע של המקובלים צוחקת ומחייכת
אולי היא הייתה איתי כי הכריחו אותו? היא לא נהנתה מספיק שהיא עוברת להיות איתם
כל החיוכים שבאתי איתם לבית ספר נעלמו כלא היו
ראיתי שהיא הבחינה בי החיוך ירד לה מהפרצוף
רצתי בכל כוחי הביתה
"לא חכייי רוני זה לא מה שאת חושבת!!!" היא צעקה בכל כוחה אבל לא הקשבתי לה
בכיתי לא יכולתי יותר !!! לא יכולתי לספוג ! איך היא יכלה לעשות לי את זה זה צרב לי בלב ובאותה שנייה פשוט לא היה בא לי לחיות יותר לסיים את החיים ברגע זה ממש
'בקרוב זה יקרה' חשבתי לעצמי
עברתי בין כבישים בלי להסתכל
'זה לא אמיתי זה חלום, זה חלום, זה חלום!!' ניסיתי למכור את האשליה הזאת לעצמי
אבל לא זה לא היה חלום הכל היה אמיתי
הדמעות נוטפות ממני והבכי רק גובר הרגשתי כאילו הלב שלי נטלש לא יכולתי יותר!!!!
הגעתי לפארק כדי להירגע שוב מסתכלת על הציפורים הדשא הירוק על המזרקות אבל כלום לא הצליח להרגיע אותי
עבר 10,20,30,40 דקות ועדין לא נרגעתי הבכי הלא פוסק הגורם לאנשים להסתכל עלי במבט מרחם אבל לא רציתי את הרחמים שלהם!!
הייתי זקוקה רק לדבר אחד!
החיבוק המנחם של שני אבל כמובן שלא הייתי יכולה לקבל אותו
אחרי שנרגעתי קצת הלכתי לבית שלי
נכנסתי לחדרי שוב הכי פרץ כל דבר קטן בחדר הזכיר לי אותה
היא הייתה חשובה לי היא הייתה הכל בשבילי
התחלתי להעיף כל דבר בחדר
"אני לא רוצה שום דבר שלה" צעקתי בכל כוחי
"אני שונאת אותך" המשכתי לצעוק ולהעיף כל פריט ופריט
"אני מתגעגעת אלייך" לחשתי בשקט
"אני … לא יכולה יותר"אמרתי בסוג של לחישה ומשם הכל נהיה לי חשוך לא זכרתי כלום
פרק 21 : )
"דוקטור היא מתעוררת" שמעתי צעקות
"מה אני עושה פה?" לחשתי הגרון כאב לי לא יכולתי לדבר
"את התעלפת "רון אחי הקטן הזכיר לי
"מה היא עושה פה" הייתי עצובה
"אני רוצה שתשמעי מה שיש לי להגיד לך" שני אמרה מתחננת שלפחות אני אקשיב לדבריה
"אני לא רוצה להקשיב לך לכי מפה" אמרתי לשני
שני הסתובבה והלכה הוקל עלי קצת
"רון כמה זמן אני כבר מעולפת?" שאלתי בקול חלוש
"בערך כמה שעות, השעה עכשיו 19:30" רון אמר
"מתי ההורים באים?"שאלתי בציפייה חיכיתי לראות אותם כבר
רון שתק כמה שניות והסתכל לדלת
הדלת נפתחה וההורים היו שם
"אמא אבא" אמרתי מאושרת
"ילדה שלנו "הם אמרו והביאו לי חיבוק מוחץ
"איפה מאי?" שאלתי (למי שלא זוכר זאת אחותה הקטנה)
"שמנו אותה אצל מטפלת" אמא אמרה מסבירה לי בעודה מלטפת לי את הראש ואני מחייכת
"את רוצה לספר לנו מה קרה ולמה שני הלכה מפה בוכה?" אבא שאל אותי
נענתי בראשי לשלילה
עבר לי רק דבר אחד בראש 'היא הלכה מפה בוכה?'
"מתי אני אשתחרר מפה?"
"בקרוב מאוד ילדה שלי ,בקרוב" אמא הסבירה
"רון אתה יכול לצאת שניה אני רוצה לדבר עם אמא ואבא"הסברתי לרון , רון יצא מהחדר והשאיר אותי עם אמא ואבא בחדר לבד
"אמא ההתעלפות זה קשור לדבר הזה?"שאלתי עצובה
היא רק הנהנה בראשה
"אני מפחדת" אמרתי עצובה
"לא יקרה לך כלום אל תדאגי חמודה" אבא הסביר לי
"הרופא כבר בדק אותי?"שאלתי
שנהם הנהנו לחיוב,הם הלכו לחתום על כמה טפסים וחזרו הם הודיעו לי שחוזרים הביתה
בדרך הם עצרו אצל המטפלת לקחת את מאי
היה לי קצת קשה ללכת לא היה לי כוח בגוף ,נכנסתי לתוך החדר הכל היה מבולגן אבל אל היה לי כוח לסדר השארתי הכל למחר והלכתי לישון להירגע מכל היום הזה