מאדים -פרקים 1+2

time machine123 04/11/2018 524 צפיות אין תגובות

שמואל לוין חיפש היכן שם בזמן האחרון את המצלמה. הוא כבר הרבה שעות חיפש אותה. איפה הוא השאיר אותה?

נוגה , אחותו הגדולה ראתה שדלת חדרו הייתה פתוחה והיא נכנסה. " מה נשמע?" היא שאלה בחנופה , הביטה בו בחיוך קורן.

" הכול בסדר, את לא אמורה להיות בבית הספר? תעשי משהו מועיל עם החיים שלך . את צריכה להביא לבית ציונים טובים ומצוינים.

אל תשכחי , יש הורים שדורשים את זה!" אמר שמואל בעצבנות. " אז בבקשה תצאי מן החדר ותלכי לעזור לאימא!" קרא בהחלטיות.

" כרצונך , אח גדול, ומה עוד אני צריכה לעשות?" שאלה נוגה ועשתה פרצופים לעברו.

"כלום , תצאי כבר , ילדה מעצבנת!" קרא שמואל ברוגז ופניו היו סמוקות ואדומות.

" בסדר, טוב.. אני יוצאת מכאן. להתראות!" אמרה נוגה בחיוך שובב ויצאה מהחדר.

שמואל לא התרגש ממנה והמשיך בשלו. " שלום לבחור הכי חתיך עלי אדמות!" אמרה תקומה בחיוך רחב.

" שלום , מתוקה שלי! מה שלומך?" אמר שמואל בהתרגשות וניגש כדי לחבק אותה.

" הכול טוב", היא ענתה בחיוך והסמיקה מעט.

" רק ," הכול טוב",?" שאל שמואל בפליאה והביט בה במבט בוחן.

" כן , הכול טוב. מצאת את המצלמה שלך בסוף?" שאלה תקומה בסקרנות.

שמואל הניד ראשו לאות שלילה.

הוא הביט בה במשך כמה דקות ספורות וחייך לעצמו בביישנות.

" לא מצאתי אותה, אני עדיין שקועה בחיפושים. קבעתי עם החברים שלי להיפגש בשעה חמש בדיוק.

יש איזו משימה חשובה שאנחנו חייבים למלא אותה!" אמר שמואל ברצינות תהומית ופניו הרצינו עד מאוד.

" אה , אז אני אבוא איתך!" קבעה תקומה בהחלטיות.

" לאן את תבואי? זה משימה בחלל." חזר שמואל על מה שהוא אמר בפעם השנייה.

" אה , מגניב, אז אני באה ואתה לא מתווכח איתי בכלל." קראה תקומה בנחישות.

" לא , את לא באה, זאת משימה מאוד מסוכנת! את רוצה לסכן את עצמך בכוח?" שאל שמואל ברוגז.

" כן , ואנחנו יוצאים בדיוק עכשיו . אז בלי להתווכח בבקשה. יאללה קדימה , תתקדם אני מאחורייך , המפקד." אמרה תקומה בנימה צינית וחייכה חיוך של ניצחון היה מרוח על פניה.

" כן , בטח!" קרא שמואל בחיוך מובך והשניים הלכו להיפגש עם החברים של שמואל.

*

דניאל סקרה בעיניה אם השטח היה פנוי.

היא הביטה ימינה ושמאלה וכאשר שראתה שאין אף אחד שעוקב אחריה אי שם באופק.

היא לא ידעה שיש מישהו שמשקיף עליה מרחוק , עוקב אחרי כל צעד ושעל שהיא עושה.

" היי , את! מה את חושבת שאת עושה? עצרי כאן במיידי!" קרא אליה מישהו שהיא בכלל לא הכירה מעולם.

" מי אתה?" היא שאלה בקול חוקר, קפואה ומפוחדת כאחת , הרי היא חשבה שאף אחד לא עוקב אחריה.

" לא חשוב מי אני , אני רוצה לדעת קודם מי את ולאן את חושבת לעצמך שאת הולכת?" שאל הקול בטון נוקב ומפחיד.

" אני .." היא אמרה בחשש ולא ידעה מה לעשות עם עצמה.

" כלום , עכשיו תבואי איתי!" אמר האיש ודניאלה המפוחדת נגררה אחריו בחוסר כוח ועייפות כבדה נפלה על גופה.

במקום מורחק מן העין , ניצב טומי ועקב אחר השניים מקרוב.

טומי הלך בעקבותיהם והמשיך אחריהם כדי לראות מה הוא יעשה לדניאלה.

דניאלה ממש חששה לחייה והיא לא הבינה מה האיש רצה בכלל מחייה.

" לאן אנחנו הולכים? לאן אתה מתכוון לקחת אותי?" שאלה דניאלה בחשש ועיניה הביטו בו בבעתה.

" למקום רחוק שאף אחד לא ימצא אותך!" אמר האיש בקול מרושע וצחק לעצמו.

טומי חיכה להזדמנות שהוא יוכל להציל את דניאלה.

" תעזוב אותה או שאצטרך להילחם איתך. הילדה הזאת צריכה לבוא איתי! עכשיו אני צריך לחלץ אותה ממך." אמר טומי ונתן יד לדניאלה שלא הפסיקה לנעוץ בו מבטים.

" למה הצלת אותי?" שאלה דניאלה ובעיניה עמדו דמעות .

" כי ראיתי שהאיש הזה רצה לחטוף אותך, אין לך מה לדאוג. כי עכשיו את איתי.

מה שמך?" שאל טומי וחייך אליה בביישנות.

" דניאלה." ענתה דניאלה בחצי חיוך ומשכה בכתפיה.

" אני טומי." הציג את עצמו בפני דניאלה.

" נעים לי מאוד להכירך!" אמר טומי בחיוך של ניצחון.

" וגם לי אותך . לאן מועדות פנייך?" שאלה דניאלה בפליאה .

" לשום מקום ." שיקר טומי ואז בבת אחת הוא הלך משם והשאיר אותה לבדה.

היא הביטה ימינה ושמאלה והבינה שעוד הפעם היא לבד.

*

כשתקומה ושמואל הגיעו למקום המפגש שהוא היה אמור להתראות עם חבריו.

הוא ראה שכבר הם מתארגנים לעלות אל החללית.

" הכול מוכן?" שאל איתמר בעצבנות. כולם הנהנו בראשם , חוץ מתקומה ומשמואל.

" כן , אני חושבת." אמרה כרמל בחוסר ביטחון.

" מה זה רק חושבת? תתחילי להיות ברורה , לא רק לחשוב . חסרה לי רק עוד מישהי בשם דניאלה , אתם יודעים איפה היא?" שאלה סיגלית את הנוכחים האם הם ראו את דניאלה שאיחרה כרגיל.

" היא עוד תגיע , עוד חמש דקות נחכה לה אם לא אנחנו כבר נהיה בדרך אל החלל.

יאללה תעמיסו את התיקים ואת כל המטענים בתא האחורי." אמר שמואל בקול רגוע.

" מתי היא חושבת לבוא? רק חמש דקות אני נותן לה עד שהיא תחליט להגיע.

אני מקווה שהיא תקדים כדי שנוכל להמריא בחללית לעבר החלל." קרא איתמר ברוגז ולחיו היו סמוקות ואדומות יותר מהרגיל.

לפתע , בלי הודעה מוקדמת , היא הופיעה בכבודה ובעצמה.

" היי!" אמרה בכבדות ונתנה את המזוודות שאחזה בשתי ידיה לפני כמה דקות אחדות.

" שלום , את שמעת לב שאת היחידה מבין כולם שהחליטה לדפוק איחור לא ברור . ואני רוצה שתיכנסי עכשיו לחללית כי אנחנו עוד מעט ממריאים בחללית." אמר איתמר בנימה קשוחה.

" טוב , כרצונך!" ענתה דניאלה כמעט בקול בלתי נשמע.

איתמר לא ענה לה והמשיך בשלו.

" כולם מוכנים להמראה?" שאל איתמר בקולו החזק והרועם.

" כן," צעקו כולם בקול, חוץ מדניאלה ששתקה ולא ידעה מה לומר.

" טוב , אחת , שתיים .. ושלוש!" אמר איתמר בקול.

" למה היית צריכה לבוא אחריי?" לא הבין שמואל והביט בה במבט ממושך.

" כי אני רוצה להיות איתך עד הסוף." אמרה תקומה בנחישות וחייכה אליו חיוך ביישני.

" כן , אה?" קרא שמואל וקולו התרכך במקצת.

" נו , מה בעצם יקרה לי?" שאלה תקומה בחיוך שובב.

" את בסוף תיפגעי, ואני מפחד שמשהו רע עוד יקרה לך בגלל חוסר האחריות שאת מפגינה כלפי עצמך. את מבינה שאת מסכנת את עצמך? למה את לא מודעת לכך?" שאל שמואל והתבונן בה בזעם.

" אני איתך פה וזהו , כי כשאני מתעקשת על משהו מסוכן , אי אפשר להזיז אותי מדעתי." אמרה תקומה בנחישות ואז נישקה אותו.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
10 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך