מאבישג לאור.

מוקדש לידיד קרוב שנפל בצוק- איתן.

והנה שוב היום הזה בשנה שאני עומדת מעל השייש הלבן ומרכינה ראש, דמעות בעיניים.
וכן, אני מדברת על היום-הולדת שלך.
אני זוכרת שבדיוק לפני שנה, חזרנו מהמסיבה לחדר שלך והיה מונח על המיטה ורד אדום. כששאלתי למה הוא נחוץ, הבטת בי בעיניים הכחולות והיפות שלך ואמרת שהוא בשבילי. כשהזכרתי לך שזה היום הולדת שלך אמרת שאני המתנה הכי טובה שיכולת לקבל.
חייכתי אלייך, חיבקתי אותך ואחרי כמה דקות שקעתי בשינה עמוקה בין ידייך.
והנה אני מתעוררת בדיוק שנה אחרי, כשהכל מרגיש לי כמו חלום.
איך בן-אדם יכול להסתכל על מישהו שהוא אוהב ולהגיד לעצמו שהזמן שלכם ביחד נגמר?
ואיך המישהו הזה משאיר ככה את הבן-אדם שהוא אוהב לבד בעולם? בלי שום אפשרות אחרת.
אני עומדת עכשיו מתחת לעץ שמלא בעלים, ופשוט חושבת… כל עלה מסמן משהו אחר שהיה בך.
מישהו שמלא ברגשות, בחיים, בחיוכים ובשמחה.
וכמו השם שלך, הבאת לי אור לחיים.
הכנסת בהם משהו קצת אחר, קצת שונה… בלעדייך הם היו נראים ריקים לחלוטין.
תמיד גרמת לאנשים מסביבך אושר בלתי נגמר, תמיד ידעת להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון.
ולא משנה מה אני אעשה, שום דבר אף-פעם לא יעביר את הרגשות שלי אלייך.
תמיד הכל יתחיל ויגמר רק בך.
תמיד אתה תהיה הסיבה שאני היא מי שאני.
תמיד תהיה האהבה הראשונה שלי.
תמיד תצליח לעורר בי דברים, מעשים או רגשות שאנשים אחרים בכלל לא ידעו על קיומם.
אז יום הולדת שמח אורי שלי, לא זכית להיות בן תשע-עשרה אבל זה עדין היום שלך… ותמיד יהיה.
אני עומדת מול המצבה הלבנה, 'אור סבג' חרוט בה בצבע שחור חזק.
שום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.
אתה נשארת באותו המקום, עם אותו השם ואותו הזיכרון.
זיכרון…
ויש כל כך הרבה מילים שלא הספקנו לומר.
כל כך הרבה דברים שלא הספקנו לעשות.
כל כך הרבה בדיחות שלא הספקנו לצחוק מהם.
כל כך הרבה רגעים שפספסנו.
כל כך הרבה הרגשות שלא הרגשנו.
כל כך הרבה חלומות שלא הגשמנו.
כל כך הרבה שירים שלא הספקנו לנגן.
כל כך הרבה חיים שלא הספקנו לחוות.